ע"א 502/00 רשות שדות התעופה בישראל נ. אפקון בקרה ואוטומציה בע"מ

ביום 8.1.01 הגישה המשיבה 1 מסמך הנושא את הכותרת "הודעה מטעם המשיבה". להודעה זו צרפה המשיבה 1 שני מסמכים. האחד, כתב בין דין שהגישה המערערת בהליך אחר, בין צדדים אחרים, שהתנהל בבית משפט קמא. המסמך השני, פסק דין שניתן באותו הליך.

המשיבה 1 לא הסתפקה בצירוף המסמכים. שני המסמכים שמשו את המשיבה לצורך העלאת טענה של השתק שיפוטי (ע"א 513/89

Interlego A/S נ' Exin-Lines

Bros. S.A ואח' , פ"ד מח (4) 133, בע' 200-199). המשיבה 1 פירטה באריכות, בגדרה של הבקשה, את הסתירה, כביכול, בין טענות המערערת בהליך זה לבין טענותיה באותו הליך אחר.

על הודעה זו יצא קצפן של המערערת ושל המשיבה 2. שתיהן גם יחד בקשו לסלק את ההודעה על הסף. בעלות דין אלה הפנו לתקנה 457 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, החלה על בעל דין, המבקש להגיש ראיה נוספת בערעור. כן נעשתה הפניה גם להוראות הנוהל שנקבעו על ידי הנשיא (פ"ד מו (3) 1).

המשיבה 1 הגיבה לעמדת המשיבות. לגישתה "שיטת ההודעות" מותרת וישימה, שכן אין מדובר בראיה המתייחסת למחלוקת עובדתית, אלא לשאלה שבמשפט.

עיון בהודעה מלמד כי לא היה מקום להגישה בדרך שהוגשה.

ההשתק השיפוטי הוא הד לאיסור הנוגע לשימוש לרעה בהליכי משפט. את תוקפו שואב ההשתק מעקרון תום הלב, המהווה חלק ממי התהום השיטה המשפטית. השתק זה יוצר מניעות רחבה מזו הקבועה בתקנות סדר הדין האזרחי, והמתייחסת רק להעלאת טענות עובדתיות סותרות במסמך בי דין אחד (תקנה 72 (ב) של תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984). בעל דין המבקש לדבר בשני קולות נחסם בהליך מאוחר, ביחס לשאלות שבעובדה או במשפט, אם זכה ליתרונות על בסיס טיעון הפוך בהליך קודם (בג"צ 566/81 עמרני נ' בית-הדין הרבני הגדול , פ"ד לז (2) 1).

ואולם, ההשתק השיפוטי, למרות שמו, אינו רק שאלה שבמשפט. הוא מחייב הנחת תשתית עובדתית. "לצורך הקמת ההשתק יש להוכיח תחילה כי אותו צד טען טענה סותרת בהליך קודם, ומטעם זה מושתק הוא מלהעלותה בהליך מאוחר יותר". בלא הוכחה כזו, "לא הונחה התשתית העובדתית להקמת ההשתק, שיש בו כדי למנוע [את בעל הדין] מלטעון את הטענות [בהליך האחר]" (ע"א 463/90 חסן מחמוד ג'ול נ' אחמד אל ג'ול , פ"ד מט (5) 656). זאת ועוד, תנאי להפעלתו הוא שהטענה שנטענה בהליך הראשון הצמיחה לטוען טובת הנאה (כהן ופרידמן, חוזים א (ירו', 1991) 96). על כן יש להוכיח גם קיומו של תנאי זה.

פסק דין או כתב ראיות המוגש לבית משפט בקשר לכך מהווה אם כן הוכחה, או ניסיון הוכחה של הטענה. במובן זה, הצרופות עליהן מבקשת המשיבה 1 לסמוך, אינן אלא "ראיה". הן מהוות ראיה לטיעון קודם סותר, ולא רק צירוף של אסמכתא, שמטרתה להעשיר את חומר הגלם המשפטי שעומד לרשות בית המשפט.

זאת ועוד, אפילו היה מדובר בטיעון משפטי בלבד, לא ניתן לומר כי ניתן להגישו בדרך של הודעה. ההשתק השיפוטי אינו השתק מוחלט ותוצאת המניעות לא תושג מקום בו הפעלת ההשתק יוביל לסיכול מהותי של תכלית החוק, לפגיעה בצדדים אחרים, או להכבדה על אינטרס ממשי של הציבור (בג"ץ 7852/98 ערוצי זהב נ' שרת התקשורת , דינים עליון נז 189). מכאן, שהעלאת הטענה המשפטית בשלב זה, אינה אלא הרחבת החזית, וניתן היה לצפות כי המשיבה 1 תפנה לבית המשפט ותבקש להוסיף על סכומיה. מהלך זה מתבקש גם בהתחשב ב"קרב" המיותר שנוהל בהליך זה סביב הסכומים ואורכם.

הודעת המשיבה 1, מכל כיוון שהוא, כמוה כניסיון לפרוש שטיח גדול ממידות החדר. גם אילו עלה בידי המשיבה 1 למתוח את השטיח לפינה אחת, על ידי הטיעון שאין מדובר בשאלה שבעובדה, היא הייתה מגלה שמשהו קופץ בפינה אחרת, שכן מדובר בשינוי חזית או תוספת מהותית לסכומיה כפי שהוגשו.

כך או כך, עיון בהודעה חושף את העובדה שיש לה "תחתית כפולה". היא מהווה הרחבת חזית בטיעון כמו גם הוספת טענה הצריכה להוכחה. בנסיבות אלה, דין ההודעה להיות מוצאת מתיק בית המשפט.

התוצאה היא שהליך ההודעה אינו אפשרי ואינו מתקבל על הדעת, בשלב זה. בכלל, הוספות יצירתיות של הליכים, הודעות, עיון חוזר, וכיו"ב, הן מסימניה של שיטה דיונית רופפת ופרומה. אין מקום ליצור כלאיים דיוני. גם אם השתרש הנוהג של הודעות מן הראוי להגבילו לאפשרות למסור לבית המשפט אודות פסק דין שיצא, וזאת על ידי מסירת הודעה קצרה בצירוף פסק הדין, להבדיל מהשלמת טיעונים על דרך השכנוע או הויכוח.

לא מצאתי כי יש מקום לחייב בהוצאות. נוהל דיוני זה אינו יציר כפיה של המשיבה 1, וגם אם יש מקום להגביל את השימוש בו, אין מקום לעשות כן על חשבון משיבה זו.