ע"א 10225/02 יפה פרץ נ. פרץ בוני הנגב אחים פרץ בע"מ

השופט י' טירקל:

1.בעלה המנוח (להלן – "המנוח") של המערערת מס' 1 (להלן – "המערערת") ואביהם של המערערים מס' 2 – 6 נפטר בדמי ימיו ביום 8.5.93. המנוח החזיק ב- 10% ממניותיה של המשיבה מס' 1; אחיו, המשיב מס' 2 החזיק ב- 55.5% ממניותיה של המשיבה מס' 1, וביתר המניות החזיקו אחים נוספים – אהרון פרץ, יגאל פרץ ואליהו פרץ בחלקים שונים. המערערת התדיינה עם המשיבה מס' 1 והמשיב מס' 2 בהליכים משפטיים ואחרים בדבר זכויותיו של המנוח במשיבה מס' 1. בסופו של דבר כרתו המערערים, המשיבים והאחים הנוספים ביום 7.4.97 הסכם פשרה, שאושר בבית המשפט המחוזי בבאר שבע ביום 29.5.97. לפי הסכם פשרה זה קיבלו המערערים מאת המשיבה מס' 1 תמורת המניות שבהן החזיק המנוח סכום של 2,023,820 ש"ח, שממנו קוזז התשלום עבור דירה באשדוד ודירה בשדרות שהמערערים היו אמורים לרכוש מהמשיבה מס' 1. מאוחר יותר, ביום 10.6.97, נכרת הסכם נוסף ולפיו הוחלפה הדירה באשדוד בדירה בשדרות. ביום 17.11.97 נכרת הסכם נוסף, שעיקרו פריסת התשלומים שישולמו למערערת. ההסכם אושר ביום 1.1.98 בבית המשפט לעניני משפחה בבאר שבע; בין היתר, משום שחלק מן המערערים מס' 2 – 6 היו קטינים באותו זמן.

ביום 3.9.00 הגישו המערערים תביעה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע שבה עתרו לבטל את הסכם הפשרה מיום 7.4.97, על פי העילות של הטעיה, כפיה ועושק לפי סעיפים 15, 17 ו-18 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג – 1973 (להלן – "חוק החוזים"). בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ש' דברת), בפסק דינו מיום 10.10.02, דחה את התביעה. המערערים מערערים על פסק הדין.

2.את תביעתם לבטל את הסכם הפשרה, השתיתו המערערים, בעיקר, על עילת העושק לפי סעיף 18 לחוק החוזים. על יסודותיה של עילה זאת אמרתי במקום אחר:

"על שלושה יסודות - השלובים זה בזה ככלים שלובים - השתית המחוקק את עילת העושק, שהראשון בהם עניינו מצבו של העשוק ("מצוקה", "חולשה שכלית או גופנית", "חוסר נסיון"), השני - התנהגותו של העושק (ה"ניצול שניצל") והשלישי - העדר איזון סביר בין הערכים המוחלפים בין העשוק לבין עושקו ("תנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל")" (ע"א 403/80 חי סאסי נ' נעימה קיקאון , פ"ד לו(1) 762, 767. וראו גם דברַי בע"א 1912/93 שושנה שחם נ' רפאל מנס , פ"ד נב(1) 119, 130 – 131; ד' פרידמן ונ' כהן חוזים (כרך ב, תשנ"ג) 976 – 986; ג' שלו דיני חוזים (מהדורה שניה, תשנ"ה) 246 - 253).

בחנתי בעיון את טענותיהם של המערערים לאור יסודות אלה של עילת העושק ולא מצאתי מקום להתערב בממצאים שבעובדה שקבע בית המשפט המחוזי ובמסקנות שהסיק מהם, שעליהן השתית את פסק דינו; לאמור: "לא הוכח ולו תנאי אחד משלושת התנאים המצטברים לביטול הסכם בעילת עושק. - - - לא מצוקה היא שעמדה בבסיס ההסכם, אלא שיקול דעת קר, עסקי ומחושב. לא מדובר על דברים שנעשו כענין של מה בכך, כאשר יפה [המערערת – י' ט'] מנועה היתה מלשקול כל פעולה, אלא שמדובר במו"מ ארוך, קשה ומייגע שאלה היו תוצאותיו. לא הוכחה כל מצוקה נפשית, כלכלית או אחרת שהביאה לפגם או חוסר תובנה בשיקול דעתה של יפה [המערערת – י' ט'], במיוחד כשתנאי ההסכם אינם בלתי סבירים".

אף על פי כן, למרות מסקנותיו של בית המשפט המחוזי, הטרידה אותי השאלה שמא נתקיים כאן היסוד השלישי שעליו מושתתת עילת העושק ("תנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל"): האם קיים פער משמעותי, כטענת המערערים, בין התמורה שקיבלו המערערים עבור המניות שהחזיק המנוח, לבין התמורה שקיבל כל אחד מן האחים הנוספים עבור מניותיו, המצדיק שקילה שונה של יסודותיה האחרים של עילת העושק. על פער כזה אמרתי כי: "ככל שהיחס בין הערכים נוטה יותר לרעתו של העשוק, ייטה בית המשפט לשעות יותר לשוועתו גם לגבי יסודותיה האחרים של עילת העושק" (ע"א 403/80 הנ"ל, בעמ' 769). לענין זה טענו המערערים כי המניות שבהן החזיק אהרון פרץ – 11.1% - נרכשו על ידי משיב מס' 2 בחודש מאי 2000 בסכום של 8,700,000 ש"ח; המניות שבהן החזיק יגאל פרץ – 4.45% - נרכשו על ידי משיב מס' 2 בחודש נובמבר 1998 בסכום של 5,000,000 ש"ח והמניות שבהן החזיק אליהו פרץ – 22.2% - נרכשו על ידי משיב מס' 2 בחודש דצמבר 1998 בסכום של 755,250 ש"ח; ואילו המניות שבהן החזיק המנוח – 10% - נרכשו על ידי המשיבים והאחים הנוספים בחודש אפריל 1997 בסכום של 2,023,820 ש"ח. מהשוואה זאת עולה, לדעת המערערים, כי התמורה שקבלו "גרועה במידה בלתי סבירה" מהתמורה שקבל כל אחד מן האחים הנוספים. חזרתי ובחנתי גם טענה זאת ונחה דעתי שיש יסוד בראיות לקביעתו של בית המשפט המחוזי שלא היה פער כזה. כפי שציין – וזאת, בין היתר, על פי חוות דעת מקצועיות שבהן עיין - מדובר "בתנאי שוק ובאינטרסים שונים כשלא ניתן לערוך השוואה בעבור זמן לאור נתונים שמנחים צד זה או אחר - - -".

3.גם יתר טענותיהם של המערערים דינן להידחות. אצא ידי חובתי בכך שאומר כי בית המשפט המחוזי דחה טענות אלה – כמו את הטענות שפורטו לעיל – על פי ממצאים שבעובדה ועל פי ממצאי מהימנות. כידוע, אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בקביעות ובממצאים כאלה אלא במקרים חריגים, כאשר קיימות נסיבות מיוחדות, המצדיקות את התערבותה או כאשר הגרסה העובדתית שהתקבלה על ידי הערכאה הדיונית אינה מתקבלת על הדעת. הטעם לכך נעוץ, כידוע, בכך שלערכאה הדיונית יתרון על פני ערכאת הערעור, שכן היא מתרשמת באופן ישיר ובלתי אמצעי מן העדים ומדבריהם (ראו, בין היתר, ע"א 734/76 פלוני נ' אלמונים , פ"ד לב(2) 661; ע"א 350/96 אבי וייסר ואח' נ' בלהה שביט ואח' , פ"ד נב(5) 797; ע"א 3828/98 רחל מיכקשוילי ואח' נ' דוד מחקשוילי ואח' , תקדין עליון 2000(1) 270; ע"א 3213/97 רמה נקר ואח' נ' הועדה המחוזית לתכנון ולבנייה , פ"ד נג(4) 625; רע"א 7956/99 שיכון ופיתוח לישראל בע"מ נ' עיריית מעלה אדומים , פ"ד נו(5) 779; זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, תשנ"ה) 856 – 857 (להלן – "זוסמן")). לא מצאתי שנתקיימו בפרשה שלפנינו הנסיבות המיוחדות המצדיקות התערבות כזאת.

4.במהלך הדיון בבית המשפט המחוזי ביקשו המערערים להגיש "תגובה לחוות הדעת הכלכלית" שהגישו המשיבים "מלווה בראיות בכתב", בלי לפרט את הראיות שברצונם להגיש. בית המשפט המחוזי, בהחלטתו מיום 6.1.02, דחה את הבקשה בציינו כי על המערערים להגיש בקשה מנומקת שבה יפרטו את הראיות שברצונם להגיש וכן יסבירו "מדוע ראיות אלה לא באו לידי ביטוי בכל החומר שהוגש עד היום". בקשה כזאת לא הגישו המערערים. בבקשה שהגישו ביום 13.7.03 בגדר הערעור וכן במהלך הדיון בערעור בקשו המערערים להגיש את חוות דעתו של המומחה הכלכלי, פרופ' ברנע, שאליה, ככל הנראה, התכוונו בבקשתם בבית המשפט המחוזי להגיש "תגובה לחוות הדעת הכלכלית". על בקשתם זאת גם חזרו ב"הודעה מטעם המערערים" וב"השלמות בעל פה" שהגישו ביום 7.1.04 אחרי הדיון בערעור. גם בבקשות אלה לא ניתן הסבר מדוע לא נתבקשה הגשת חוות הדעת כבר במהלך הדיון בבית המשפט המחוזי כפי שהורה בית המשפט המחוזי. במצב דברים זה ומשלא נתקיימו התנאים הדרושים להגשתה של חוות הדעת כראיה נוספת בערעור, לפי תקנה 457(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 דין הבקשה להידחות (ראו, בין היתר, ע"א 1912/93 הנ"ל, בעמ' 133 והאסמכתאות שם; זוסמן , בעמ' 847 – 855).

5.הערעור נדחה. המערערים ישאו בשכר טרחת עורך הדין של המשיבים בסך 30,000 ש"ח.

ש ו פ ט

השופט א' מצא :

אני מסכים.

ש ו פ ט

השופטת ד' דורנר :

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' טירקל.