ע"פ 4793/05 בתיה נבון נ. מיכל עצמון

1.לבית משפט השלום הוגשה בקשה לפי פקודת בזיון בית משפט (להלן: הפקודה). בית משפט השלום דחה את הבקשה. הוגש ערעור ברשות לבית המשפט המחוזי על דחייה זו. הערעור התקבל. נקבע כי המערערים ביזו את החלטת בית משפט השלום והושת עליהם קנס החל מיום 1.7.05. על כך הוגש ערעור לבית-משפט זה. השאלה שבפני היא אם הליך זה דינו רשות ערעור או ערעור בזכות.

2.לטענת המערערים המדובר בערעור בזכות. לדידם נוכח סעיף 8(1) לפקודה יש ערעור בזכות על פסק הדין של בית המשפט המחוזי. המבקשים מוסיפים כי מסקנה זו מתבקשת בייחוד במקרה מעין זה בו ההליך בפני בית המשפט המחוזי היה הליך אזרחי (בדרך של בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום) ורק עתה מתאפשר ערעור פלילי. המשיבים בתגובתם טענו כי הליך זה דינו רשות ערעור. כך, שכן אין הבדל בין נסיבות מקרה זה ובין מקרה בו נאשם זוכה בערכאה הראשונה, הורשע בערעור לבית המשפט המחוזי והוא מבקש לשוב ולערער. כשם שדינו של ערעורו של נאשם זה, שהורשע, הינו כדין רשות ערעור, כך המצב בנסיבות המקרה שבפני.

3.לאחר עיון בחומר שבפני ובטענות הצדדים, נחה דעתי כי בנסיבות המקרה עומדת למערערים זכות לערער. אכן, ניתן להשקיף על הסיטואציה שבפני בשתי השקפות שונות, הנוגדות זו את זו. על פי ההשקפה האחת , וזו כך נראה השקפת המשיבים, "מרכז הכובד" בבחינת קיומה של זכות ערעור או היעדרה מצוי בשאלה אם נזקק בית-משפט זה לסוגיה כערכאת ערעור ראשונה או שנייה. מטעם זה מקבילים המשיבים את הסיטואציה שבפני לנאשם שזוכה בבית-משפט השלום והורשע בבית המשפט המחוזי. כשם שלנאשם זה, שהורשע, עומדת רק זכות להגיש בקשת רשות לבית-משפט זה, כך דינו של מי שהוטל עליו עונש או קנס במסגרת הפקודה רק במסגרת הערעור בבית המשפט המחוזי (ראו: מ' קשת, בזיון בית המשפט , 231 2002) כך הוא הדין אף במידת קל וחומר, שהרי אין דין קנס או עונש בביזיון בית-משפט כדין הליך פלילי לגמרי, והדברים ידועים (ראו למשל ע"פ 5177/03 שמואל מור נ' דנציגר משק פרחים בע"מ , פ"ד נח(4) 184; רע"א 3888/04 שרבט נ' שרבט (לא פורסם); בש"פ 4445/01 גל נ' קצובשווילי , פ"ד נו(1) 210). על פי ההשקפה האחרת , הליך הביזיון מיוחד הוא שכן יש לו מרכיב אזרחי ומרכיב פלילי. המרכיב האזרחי בא לידי ביטוי בכך שבעל דין המבקש להשיג על דחיית בקשתו לפי הפקודה, יכול לעשות כן רק ברשות ערעור, ולא בערעור בזכות. בכך שונה דינו מדין המדינה-התובעת, בהליך פלילי בו זוכה הנאשם. אולם, כי יטיל בית המשפט המחוזי לראשונה עונש או קנס על פי הפקודה על בעל דין, יהא הערעור בזכות לבית-משפט זה. מהות ההכרעה היא הקובעת אפוא, ולא השאלה אם היזקקות בית-משפט זה לסוגיה הינה בראשונה או בשנית.

4.מבין שתי גישות אלו החלטתי, בנסיבות העניין, כי יש להעדיף הגישה השנייה ולהקנות למערערים זכות לערער. אכן, יש משקל לגישה הראשונה כמו גם לעקרון היסוד שבה לפיה עניין הנדון בשלישית ידון בבית-משפט זה ברשות ולא בזכות. זהו הדין הכללי בנדון (ראו סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984), והגיונו בצידו (ראו ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות

יסוד , 177-178 1999). אולם, לשונו של סעיף 8(1) לפקודה מקנה על פניו זכות לערער על החלטה המטילה עונש או קנס. תכלית הוראה זו הינה "להקל על האיש שכנגדו ניתנה ההחלטה" (ע"א 228/63 עזוז נ' עזר , פ"ד יז(4) 2541, 2547-2546). קביעה לפיה הערעור על הטלת קנס או עונש בשל הפקודה יהא רק ברשות אינה עולה בקנה אחד עם תכלית זו. ודוק: שונה היה הדין, לכאורה, אם בית-משפט השלום היה מקבל הבקשה לפי הפקודה ומטיל עונש או קנס. או-אז, היתה עומדת לבעל הדין זכות ערעור לבית המשפט המחוזי, ולו היה הערעור נדחה – היה יכול בעל הדין לפנות לבית-משפט זה ברשות ערעור (ראו קשת הנ"ל , בעמ' 232). אולם ענייננו שונה הוא. ההליך בבית-משפט השלום היה אזרחי במהותו ובשל דחיית הבקשה על פי הפקודה עמדה למשיבים אך רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. ההחלטה בערעור שנתקבל, היתה למעשה ההחלטה הראשונה שהטילה קנס על פי הפקודה, וממילא עומדת למערערים זכות לערער עליה.

5.המסקנה היא כי למערערים זכות ערעור בהליך זה. ההליך שנפתח, נפתח כדין אפוא. התיק יועבר לטיפול שופט נוכח הבקשה לעיכוב הביצוע. החלטה זו תישלח לצדדים, ללא דיחוי, באמצעות הפקסימיליה.