בש"א 8396/06 בנק הפועלים בע"מ נ. ארטיפו בע"מ

לפני בקשה לפסיקת הוצאות בהליך שבכותרת.

1.

ביום 16.10.06 הגישו המבקשים בקשה למתן ארכה להגשת ערעור. הבקשה הוגשה בתוך המועד הקבוע בדין להגשת הערעור. בקשת המבקשים היתה לקבלת ארכה להגשת ערעור עד לתום 45 יום ממתן החלטה בבקשה לעיון חוזר שהוגשה מטעמם

לבית משפט קמא. בהחלטתי מיום 18.10.06 התבקשה תגובת המשיבות לבקשה. ביום 20.10.06 התקבלה בקשה נוספת מעת המבקש אשר במסגרתה ביקש לצרף תצהיר לבקשתו הקודמת. בהחלטתי מיום 24.10.06 נעתרתי לבקשה וקבעתי כי המועד להגשת תגובת המשיבות ימנה מעת המצאת התצהיר. ביום 25.10.06 הוגשה בקשה מטעם המבקשים למחיקת הבקשה למתן ארכה ללא צו להוצאות. בבקשה הובהר כי ביום 23.10.06 הגישו המבקשים ערעור בתוך המועד הקבוע בדין ולפיכך הבקשה למתן ארכה התייתרה. ביום 29.10.06 התקבלה תגובת המשיבה 1 (להלן: המשיבה) לבקשה למתן ארכה ולהוספת תצהיר. בהחלטתי מיום 31.10.06 נמחק ההליך שבכותרת והתבקשה תגובת המשיבות לעניין הוצאות. בתגובת המשיבה 1 מיום 2.11.06 התנגדה המשיבה למחיקת ההליך ללא צו להוצאות. לטענתה, למרות שהערעור הוגש כבר ביום 23.10.06, המבקשים טרחו להודיע למשיבה על כוונתם למחוק את בקשתם למתן ארכה רק ביום 29.10.06 בשעה 11:15 לאחר שמנהל המשיבה היה כבר בדרכו לבית משפט זה לצורך הגשת התגובה. לטענתה, היא זכאית לתשלום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד שכן הבקשה שהוגשה היתה בקשת סרק ולפיכך יש לחייב את המבקשים בהוצאות ההליך. ביום 14.1.07 הגישה המשיבה בקשה למתן החלטה בעניין הוצאות ושכר טרחה. ביום 16.1.07 התבקשה תגובת המבקשים לטענת המשיבה לפיה הודע לה על כוונת המבקשים למחוק את ההליך רק ביום 29.10.06. ביום 25.1.07 הוגשה מטעם המבקשים בקשה לדחייה על הסף של הבקשה

למתן החלטה. לטענת המבקשים, בקשת המשיבה לא הומצאה להם ולפיכך נמנע מהם להגיב להחלטת בית המשפט מיום 16.1.05.

2.

לאחר שעיינתי בתגובות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה לפסיקת הוצאות להתקבל. הכללים בעניין פסיקת הוצאות חלים הן כאשר הבקשה מוגשת על ידי יוזם ההליך והן כשהיא מוגשת על ידי בעל הדין שכנגד (ראו: בג"ץ 7944/04 לוכסנבורג תרופות בע"מ נ' מדינת ישראל , תק-על 2005(1) 556; בג"ץ 703/89 ענת מכבסת קיטור בע"מ נ' משרד הבריאות , תק-על 90(2) 149). כאשר יוזם ההליך מבקש למחקו ללא קבלת הסעד המבוקש, על פני הדברים, יש בכך כדי להצביע על כך שהגשת ההליך לא היתה מוצדקת מלכתחילה. מדובר בהנחה הניתנת לסתירה כאשר הנטל לעשות כן מוטל על יוזם ההליך. בנסיבות העניין, לא מצאתי כי המבקשים עמדו בנטל זה באופן מלא. ברגיל, בהעדר נסיבות מיוחדות, סיכוייה של בקשה למתן ארכה להגשת הליך ערעורי עד למתן החלטה בבקשה לעיון חוזר אינם גבוהים. כמו כן, בבקשתם בקשו המבקשים ארכה בת 45 יום להגשת ערעורם בעוד שבפועל הם הגישו את הערעור מספר ימים לאחר קבלת ההחלטה, דבר המעיד לכאורה שלא היה מקום מלכתחילה לבקשה ארכה כה ארוכה. אוסיף, וזה העיקר בעיני, כי מבקשת המשיבה לפסיקת הוצאות עולה שהמבקשים לא טרחו לעדכן אותה במועד בדבר כוונתם למחוק את בקשתם למתן ארכה להגשת ערעור. כמובהר לעיל, הערעור הוגש ביום 23.10.06 ואילו המבקשים טרחו ליידע בכך את המשיבה רק ביום 29.10.06, לאחר שתגובתה היתה מוכנה ומנהל המשיבה היה בדרכו להגישה לבית המשפט. בהחלטתי מיום 16.1.07 אפשרתי למבקשים להגיב לטענה זו. חלף תגובה עניינית, הגישו המבקשים בקשה חסרת שחר לדחייה על הסף של בקשה אשר הוגשה על ידי המשיבה למתן החלטה. כאמור, המבקשים טענו כי עקב העדר המצאתה של החלטה זו לא התאפשר להם להגיב להחלטתי. בטענה זו אין כל ממש בשים לב לכך שטענת המשיבה בנוגע למועד בה הודע לה על כוונת המבקשים למחוק את הבקשה למתן ארכה נטענה כבר בתגובתה מיום 2.11.06. המבקשים לא טענו כי תגובה זו לא הומצאה להם ולפי הנתונים שהובאו בפני על ידי המשיבה התגובה הומצאה למבקשים ביום 13.11.06. במצב דברים זה, בהעדר תגובה מטעם המבקשים המבהירה את פשר העיכוב שחל בעדכון המשיבה לגבי מחיקת ההליך, אני מקבלת את טענת המשיבה לפיה נודע לה הדבר רק ביום 29.10.06. מכאן עולה שהתנהלות המבקשים גרמה למשיבה לשאת בעלויות מיותרות אשר היו יכולות להיחסך ממנה לו פעלו המבקשים בשקידה סבירה. מכאן שדין הבקשה להתקבל. יחד עם זאת, איני מוצאת שיש מקום לקבל את טענות המשיבה בדבר גובה ההוצאות. בשים לב לכלל נסיבות העניין ולגובה ההוצאות אשר מקובל לפסוק בסוג זה של הליכים, המבקשים ישאו בהוצאות המשיבה בסכום כולל של 2,500 ₪. סכום זה ישא הפרשי ריבית והצמדה מעת המצאת החלטה זו ועד ליום התשלום בפועל.