ע"א 678/99 משה כהן נ. שושנה בעדני

השופט א' א' לוי:

העובדות:

1.משה שלום עמרם ז"ל היה הבעלים של חלקה 469 בגוש 3701, ושעליה בנויה דירה הנמצאת ברח' אפרים זקס 9 ברחובות (להלן: "הנכס"). על פי הסכם מיום 27.9.70, (להלן: "ההסכם"), מכרו עשרת יורשיו של המנוח את זכויותיהם בנכס למזל ויעקב כהן.

2.על יורשיו של המנוח נמנה עזריקם עמרם, שהיה הבעלים של 23/768 חלקים בנכס. במבוא להסכם המכר עם בני הזוג כהן, צוין כי עזריקם עמרם מיוצג על ידי אמו, המשיבה, שושנה בעדני, לפי ייפוי כוח כללי מיום 13.12.66 (להלן: "ייפוי הכוח" ו/או "ההרשאה"). בסוף ההסכם מצויה חתימה הנחזית להיות חתימתה של המשיבה, בשמו של עזירקם עמרם.

לאחר החתימה על המסמך נעשו פעולות להעברת הזכויות בנכס לקונים, אך המשיבה לא הסכימה לצרף את חתימתה על שטר המכר, בשמו של בנה. כתוצאה מכך, הועברו בשנת 1970 לקונים כל הזכויות בנכס, למעט חלקו של עזריקם עמרם.

בינתיים נפטר יעקב כהן (אחד משני הקונים של הנכס), והמערערים הם יורשיו. המערערים 2-9 העבירו את זכויותיהם בנכס למערער מס' 1, משה כהן.

3.בתאריך 7.9.1979, וכתשע שנים לאחר חתימת ההסכם למכירת הזכויות בנכס, הלך לעולמו גם עזריקם עמרם; וגם אז לא מיהרו הכל להביא את פרשת רישומן של הזכויות בנכס לסיומה, והמערערים המתינו עד לתאריך 2.8.96, כשבא כוחם, עו"ד דן כוכבי, פנה אל המשיבה בבקשה שתחתום בשמו של בנה המנוח על שטר מכר, בהתאם לייפוי הכוח שבידיה. המשיבה סירבה וטענה כי בנה לא קיבל את התמורה לה היה זכאי על פי ההסכם משנת 1970.

הכרעת בית המשפט המחוזי

4.בפני בית המשפט המחוזי נחלקו בעלי הדין בשאלת אמיתות חתימתה של המשיבה על ההסכם, ובית משפט קבע, כי אין צורך להכריע בכך, הואיל וגם בהנחה כי החתימה על ההסכם היא חתימתה של המשיבה, אזי עילתם של המערערים היא, לכל היותר, כלפי עזריקם עמרם המנוח או מי שבא בנעליו, אך לא כלפי המשיבה.

5.המערערים טענו בפני בית המשפט המחוזי, כי המשיבה חבה כלפיהם בנוסף למנוח, מאחר שפעלה על פי ייפוי כוח בלתי חוזר, וההרשאה שניתנה לה על ידי המנוח הינה הרשאה "להבטחת זכותו של אחר", כמשמעותה בסעיף 14(ב) לחוק השליחות תשכ"ה- 1965. (להלן:" חוק השליחות").

אף טענתם זו של המערערים נדחתה. בית המשפט קבע בעניין זה כי ההרשאה שניתנה למשיבה הינה הרשאה כללית, שאינה יכולה לשמש יסוד להרשאה להבטחת זכותו של אחר, שכן הכרה בהרשאה כללית כהרשאה להבטחת זכותו של אחר, ככזו שאינה ניתנת לביטול, שוללת את חירותו של השולח ופוגעת בכשרותו.

6.עוד קבע בית המשפט, כי משאין מדובר בהרשאה להבטחת זכותו של אחר, וכי ניתן לחזור ממנה, כי אז חל עליה האמור בסעיף 6(א) לחוק להגנת רכוש מופקד תשכ"ה 1965, לפיו:

" . פסילת מינוי או הרשאה מיושנים

(א) לא תירשם בפנקס מקרקעין, או בכל פנקס אחר המתנהל על פי חיקוק, פעולה שתקפה תלוי ברישום, אם צד לפעולה מיוצג על ידי ממונה או על ידי מורשה על פי מינוי או הרשאה הניתנים לחזרה, ומיום המינוי או ההרשאה עברו עשר שנים, אלא אם הוגשה בכתב הסכמת הממנה או המרשה לפעולה ולא עברה שנה מיום מתן ההסכמה, או אם בית המשפט התיר את הרישום."

בית המשפט הוסיף וקבע, כי אם מדובר בציפיה של המערערים ובמחויבותה של המשיבה לפעול על פי כתב ההרשאה, יש ליתן משקל לסעיף 6(א) הנ"ל, לפיו היה על המערערים להצביע על נסיבות שלאורן ראוי לראות את המשיבה כמי שקבלה על עצמה לפעול לפי ההרשאה גם לאחר חלוף 10 שנים. עוד נקבע, כי המערערים לא הצביעו על נסיבות אשר יצדיקו כי בית המשפט יעשה שימוש בשיקול דעתו, כאמור בסיפא של סעיף 6 הנ"ל, למתן ההיתר הדרוש לביצוע הרישום.

עוד קבע בית המשפט, כי לא היתה בפניו כל ראיה שהמשיבה הסכימה ליטול על עצמה חובה כלשהי כלפי המערערים, וגם בהנחה שהיא אכן חתמה על ההסכם מכוחה של אותה הרשאה, אין לראות בכך משום הסכמה להמשיך ולפעול על פי אותה הרשאה, עשרות שנים לאחר מכן.

הטענות בערעור

7.המערערים שטחו בפנינו שורה של טענות, לפיהן היה על בית משפט לקבל את תביעתם, ולחייב את המשיבה לחתום על שטר המכר, כפי שכבר חתמה על הסכם המכירה, וזאת מכוח ההרשאה שניתנה לה על ידי בנה המנוח. ביסודן של טענות אלו עומדת ההשקפה לפיה טעה בית המשפט קמא, משקבע כי ייפוי הכוח הינו כללי, וכי אין לראות בו משום הרשאה בלתי חוזרת שניתנה להבטחת זכותו של צד שלישי.

ראשית, טוענים המערערים שאין ללמוד מכותרת יפוי הכוח שהוא בלתי הדיר, ויש לבחון את תוכנו של המסמך, נוסחו ומהותו. המערערים מפנים בעניין זה לע"א 2602/94, אקראייזן נ. אביטל ישראלי ואח' , פ"ד מט(5), 701, 704. המערערים טוענים לעניין זה כי הכוונה שיפוי הכוח יהיה בלתי חוזר, יכולה להשתמע מכללא, הן מהתנהגות השולח שקיבל לידיו את התמורה, והן מהתנהגות השלוח, בענייננו המשיבה, שכבר חתמה על הסכם המכר. (ע"א 4092/90, מיטלברג נ. נייגר , פ"ד מח(2) 529 עמ' 541).

8.עוד טוענים המערערים, כי בנסיבות העניין אין לומר כי ייפוי הכוח שולל את חירותו של השולח ופוגע בכשרותו, שכן, חומר הראיות שעמד בפני בית משפט קמא, שולל קביעה היפותטית זו, שהרי השולח, בקבלו את התמורה שהופקדה על שמו, הוכיח בכך שלא זו בלבד שחרותו לא נשללה וכשרותו לא נפגעה, אלא שהוא אף נתן גושפנקא להרשאה שניתנה כאמור להבטחת זכותם של המערערים. המערערים הוסיפו בעניין זה, כי ההרשאה על אף היותה כללית, הרי שהיא הפכה לספציפית לנכס נשוא הערעור. חיזוק לכך ניתן למצוא, לטענת המערערים, בדברי המשיבה ( עמ' 39 לפרוט', שורה 12-15) לפיהם למנוח לא היה כל רכוש חוץ מחלקו בבית נשוא הערעור. באותו מקום היא מודה כי ייפוי הכוח ניתן לה במיוחד לצורך מכירת חלקו בנכס נשוא הערעור (ע' 39, שורות 1-10). המערערים טוענים שדברים אלה מהווים ראיה ניצחת לכך שההרשאה הינה ספציפית.

9.המערערים סבורים כי המשיבה מנועה מלטעון כי הייפוי כוח הינו כללי ולא ספציפי, שכן היא עצמה ראתה בו ייפוי כוח בלתי חוזר, שהיא רשאית לפעול על פיו. כוונת הדברים לאותן ראיות שהוצגו לבית המשפט קמא, שמהן עולה כי המשיבה הסכימה, תמורת תשלום, לפעול על פי ייפוי הכוח ולחתום על שטר המכר. המערערים מפנים בעניין זה למכתבו של ב"כ המערערת מיום 1.4.97 מוצג (מע10/), וכן למכתב (מע11/), בהם היא דרשה את תשלום שווי הנכס, כתנאי לחתימתה על שטר המכר.

דיון

10.השאלה המרכזית הניצבת בפנינו במסגרת ערעור זה היא סוגיית מהותו של ייפוי הכוח מיום 13.12.66; האם ייפוי כוח זה בא לעולם על מנת להבטיח את זכותם של המערערים, כמשמעותו בסעיף 14 (ב) לחוק השליחות התשכ"ה- 1965, ואז השליחות שרירה וקיימת; או שמא מדובר ביפויי כוח כללי, כסברתו של בית משפט קמא.

סעיף 14 לחוק השליחות עוסק בסיום השליחות, וזו לשונו :

"14. סיום השליחות

(א) השליחות מסתיימת בביטולה על ידי השולח או השלוח, וכן במותו של אחד מהם, בגריעת כשרותו או בפשיטת רגלו, או - אם היה תאגיד - בפירוקו.

(ב) הוראות סעיף זה לא יחולו אם ניתנה ההרשאה להבטחת זכותו של אדם אחר או של השלוח עצמו וזכותם תלויה בביצוע נושא השליחות."

סעיף קטן (ב) הנ"ל, קובע את התנאים להיותה של השליחות בלתי הדירה, ובלשונו של כב' השופט חשין בע"א 4092/92, מיטלברג נ' נייגר , פ"ד מח(2) 529, 541).

"(1) אם לאדם אחר, או לשלוח עצמו, יש זכות הקיימת לעצמה לבר-השליחות;

(2)

אם ההרשאה ניתנה להבטחתה של אותה זכות;

(3)

אם ביצועה של אותה זכות תלוי בביצוע נושא השליחות".

הפסיקה קבעה, כי בהבדל מהשליחות הרגילה, שביסודה עומד האינטרס של השולח ושמטרתה להגשים אינטרס זה, בשליחות להבטחת זכותו של אחר או של השלוח, עומד האינטרס של האחר או של השלוח, שכן בשליחות זו הזכות היא העיקר, וההרשאה טפלה לה, ואין היא אלא מכשיר להבטחתה ולמימושה (ע"א 3/78, וינברנד ואח', נ. רוקמן ואח' ,פ"ד לג(2) 359, 362).

ומן הכלל אל הפרט, סבורני כי אין לומר שייפוי כוח שנתן עזריקם עמרם המנוח לאמו, המשיבה, הינו בבחינת הרשאה להבטחת זכותו של אחר, כמשמעותה בסעיף 14(ב) לחוק השליחות. בחינת לשונו של ייפוי הכוח, מהותו ותכליתו, מעלה כי מדובר בהרשאה כללית, סטנדרטית, שאינה תומכת בטענה כי השולח התכוון לעשות את יפוי הכוח לבלתי חוזר. ברי הוא, כי יסוד "הבטחת זכות" של צד שלישי או של השלוח, נעדר מייפוי הכוח שנתן המנוח לאמו.

12.זאת ועוד, נראה כי אין לקבל גם את טענת המערערים, כי ייפוי הכוח הפך לבלתי חוזר בעת חתימת ההסכם מע1/, שכן לא הוכח שהצדדים - השולח השלוח והמערערים - הסכימו ביניהם כי ההרשאה תופעל בעתיד להבטחת אינטרס עתידי של השלוח או של צד שלישי, ומאידך, אין השלוח יכול לבדו להפוך הרשאה רגילה להרשאה להבטחת זכותו של אחר. יפים בעניין זה דבריו של השופט ברק (כתוארו אז) בע"א 247/88, אופקים נסיעות ותיירות נ. קלוין- קרוא תמרה , פ"ד מו(3) 409, עמ' 412:

"מתן הרשאה "רגילה" אינו מאפשר לשלוח להפכה, באופן חד צדדי להרשאה להבטחת זכותו של אחר. האופי המיוחד של הרשאה זו מחייב כי תינתן לכך הסכמתו של השולח עצמו, הסכמה זו יכול שתהא מראש ויכול שתהיה למפרע, אך לעולם נחוצה היא וחיונית."

13.נמצא איפוא, כי ההרשאה שניתנה הינה הרשאה "רגילה" שעברה מן העולם, בהתאם לסעיף 14 (א) לחוק השליחות, עם מותו של השולח; ומשכך הם פני הדברים, אין המשיבה יכולה לחתום על שטר המכר מכוח אותה הרשאה. לפיכך, צדק בית משפט קמא כאשר קבע כי עילתם של המערערים היא כלפי יורשיו של עזירקם עמרם, ולא כלפי המשיבה.

מאותו טעם נראה לי כי אין לייחס חשיבות למוצגים מע10/ ומע11/. אלה הם מכתבים ששיגר ב"כ המשיבה לב"כ המערערים ובהם הביע, בשם המשיבה, נכונות לחתום על שטר המכר, אם תשולם התמורה עבור חלקו של בנה בנכס. כאמור, הסכמת המשיבה לחתום בשם עזירקם עמרם אינה מעלה ואינה מורידה לענייננו. משבטלה השליחות במות השולח, שוב לא ניתן לעשות שימוש ביפוי הכוח, ולפיכך גם אם אין ערך או נפקות לחתימתה של המשיבה.

14.אי לכך, אני מציע לחבריי הנכבדים לדחות את הערעור, ולחייב את המערערים בתשלום הוצאות בסך 15,000 ש"ח.

ש ו פ ט

הנשיא א' ברק :

אני מסכים.

ה נ ש י א

השופט א' מצא :

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' א' לוי.