רע"פ 2222/13 דוד חיחיאשווילי נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, בע"פ 8414-09-11 (כבוד השופטים מ' מזרחי, י' נועם ו- מ' בר-עם ), מיום 12.9.2012, אשר קיבל באופן חלקי את ערעורו של המבקש על גזר הדין שהושת עליו בבית משפט השלום בירושלים (כב' השופט י' ברקלי ), בת"פ 9049/08, מיום 7.7.2011.

2.

יצויין, כי בהחלטתי, מיום 24.3.2013, קבעתי כי המבקש, אשר איננו מיוצג בהליך זה, יופנה אל הסנגוריה הציבורית על מנת שזו תשקול את ייצוגו. בהודעה מטעם הסנגוריה הציבורית, מיום 15.4.2013, הובהר כי המבקש יוצג בערכאות הקודמות על ידי עורך דין מטעמה, וכי אין הסנגוריה הציבורית נוקטת במדיניות של הגשת ערעורים ובקשות רשות ערעור " באופן אוטומטי " בשם לקוחותיה. לאור זאת, הגיש המבקש דנן בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית משפט המחוזי, באופן עצמאי. עוד צויין בהודעה, כי מאז ניתנה החלטתו של בית משפט זה, לא פנה המבקש אל הסנגוריה הציבורית בבקשה לייצגו בהליך שבכותרת, ועל כן סוגית מינוי הסנגור וגורלה של הבקשה שלפניי, נותרו לשיקול דעתו של בית משפט זה.

כתב האישום

3.

נגד המבקש הוגש כתב אישום בגין תקיפת שוטר, לפי סעיף 273 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: חוק העונשין), והפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק העונשין. על פי עובדות כתב האישום, ביום 20.4.2008, בשעה 00:42 או בסמוך לכך, סירב המבקש לצאת מן הרכב בו נסע, וזאת על אף בקשות חוזרות ונשנות מצידו של שוטר, אשר נכח במקום. בשלב מסוים, ניאות המבקש לצאת מן הרכב, אלא שאז הוא הצמיד את פניו אל פני השוטר באופן מאיים, וכשנשאל על ידי השוטר האם הוא שיכור, נשך המבקש את השוטר באפו. עוד נטען בכתב האישום, כי המבקש התנגד למעצרו, " השתולל והשליך את ידיו לכל עבר ."

פסק דינו של בית משפט השלום

4.

ביום 16.6.2010, לאחר שמיעת הראיות בתיק, קבע בית משפט השלום, כי המבקש ביצע את העבירות המיוחסות לו, והרשיעו בדין. בית משפט קמא ציין בהכרעת דינו, כי לא נפל פגם בהתנהגות השוטר, כטענת המבקש, וכי אף אם המבקש היה בגילופין באותו שלב, אין בכך כל הצדקה למעשיו.

טרם מתן גזר הדין, הופנה המבקש לקבלת חוות דעתו של הממונה על עבודות השירות, אשר מצא את המבקש מתאים לריצוי עונש מאסר בדרך של עבודות שירות. כמו כן, התקבלו שני תסקירים מטעם שירות המבחן. בתסקיר הראשון מיום 7.12.2010, נאמר כי המבקש אינו נוטל אחריות על מעשיו, וזו היתה עמדתו של המבקש גם לגבי עבירות קודמות בהן הורשע, שעניינן היזק לרכוש ותקיפה. שירות המבחן המליץ להשית על המבקש עונש מאסר אשר ירוצה בעבודות שירות, וזאת לתקופה קצרה. מתסקיר משלים, מיום 3.7.2011, שנערך לבקשת המבקש, עולה כי המשיב לא ניצל הזדמנות נוספת שניתנה לו, ולא השתלב כראוי בקבוצה טיפולית, ועל כן נמנע שירות המבחן מלבוא בהמלצה טיפולית בעניינו.

לאור תוכנם של תסקירי שירות המבחן, חומרת מעשיו של המבקש, ועברו הפלילי, גזר עליו בית משפט קמא, ביום 7.7.2011, את העונשים הבאים: 4 חודשי מאסר בפועל אשר ירוצו בדרך של עבודות שירות; 3 חודשי מאסר על תנאי, למשך שלוש שנים, לבל יעבור המבקש עבירה לפי סעיף 273 לחוק העונשין; תשלום קנס בסכום של 300 ₪ או 3 ימי מאסר תמורתו; ופיצוי לשוטר שהותקף בסכום של

3,000 ₪.

המבקש ערער על הכרעת הדין ועל גזר הדין לבית המשפט המחוזי בירושלים.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

5 .

בית המשפט המחוזי דחה את טענות המבקש, כי יש לזכותו מהעבירה שעניינה תקיפת שוטר, שכן הוא זכאי לחסות בצל הגנת השכרות, הגנת הכורח או הגנת זוטי דברים, וכן נדחתה הטענה שלפיה הוא חוסה בצל דוקטרינת ההגנה מן הצדק. באשר לעבירה הנוספת של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, בחן בית המשפט המחוזי את האפשרות שמא עומדת למבקש הגנת השכרות, נוכח עדות השוטר לפיה הבחין כי המבקש היה " שיכור מוחלט ". ואולם, לאחר בחינת חומר הראיות הגיעה ערכאת הערעור למסקנה, כי המבקש לא הוכיח את היותו נתון במצב של שכרות מלאה או חלקית, בהתאם למבחני הפסיקה הרלוונטיים, ונקבע כי דברי השוטר לעניין זה היו בגדר התרשמות כללית הימנו. עוד צויין בפסק הדין, כי העובדה שבמסגרת חקירתו במשטרה ועדותו בבית המשפט, שיחזר המבקש את מרבית פרטי האירוע, עומדת בסתירה לטענתו, כי היה נתון במצב של שכרות במהלכו של האירוע. לאור האמור, נדחה ערעורו של המבקש על הכרעת הדין.

באשר לגזר הדין, סברה ערכאת הערעור, כי יש מקום להקל בעונשו של המבקש, משום הנסיבות המיוחדות של ביצוע העבירות, בהן הורשע. לעניין זה הובהר, כי המבקש ביקש מחבריו להסיעו לביתו לאחר ששתה יין במהלך סעודת הפסח, והרכב נעצר על ידי שוטר לבדיקה, שבמהלכה התבקש המבקש, אשר ישב לצד הנהג, לצאת מהרכב. במצב דברים זה, החליט בית המשפט המחוזי להמיר את עונש המאסר שהושת על המבקש לריצוי בדרך של עבודות שירות בצו שירות לתועלת הציבור, בהיקף של 200 שעות. יתר רכיבי גזר הדין נותרו בעינם.

הבקשה

6.

במסגרת הבקשה שלפניי טען המבקש, בעצמו, כי הרשעתו אינה צודקת, וכי יש לבחון מחדש את הכרעת הדין בעניינו. משום היותו בלתי מיוצג הפנה המבקש לטענות שהועלו על ידי בא-כוחו במסגרת הערעור שהוגש על-ידו, וביקש כי ימונה לו סנגור ציבורי. כאמור לעיל, המבקש עצמו לא פנה אל הסנגוריה הציבורית, וזו לא סברה כי יש להגיש בקשה לרשות ערעור בעניינו. בנסיבות אלה, נמנעתי מלהורות לסנגוריה הציבורית לייצג את המבקש בהליך זה.

דיון והכרעה

7.

כלל נקוט הוא בידינו כי בקשה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, תתקבל במקרים נדירים ומיוחדים, בהם מתעוררת סוגיה ציבורית או משפטית נכבדה, החורגת מעניינים הפרטי של הצדדים, או בנסיבות בהן מגלה הבקשה עיוות דין בעניינו של המבקש (רע"פ 2258/13 מאירוב נ' מדינת ישראל (30.4.2013); רע"פ 2744/13 אברמוב נ' מדינת ישראל (30.4.2013) רע"פ 1901/13 אופיר נ' מדינת ישראל (7.4.2013)).

8.

בנסיבות דנן, לא זו בלבד שהבקשה שלפניי אינה מפרטת את הטעמים המשפטיים הכלליים המצדיקים את קבלתה, אלא, שהגעתי לכלל מסקנה, מעיון בבקשה ובצרופותיה, כי טעמים אלו אינם מתקיימים, הלכה למעשה. יתירה מזאת, דומה, כי הבקשה שלפניי נועדה לאפשר בחינה נוספת, שניה במספר, של הכרעת הדין שניתנה בעניינו של המבקש, ואין זו מטרתו של ההליך אשר בכותרת. אשר על כן, דין הבקשה להידחות, אף מטעם זה.

למעלה מן הנדרש, אציין, כי באי כוחו של המבקש, מטעם הסנגוריה הציבורית, העלו את טענות ההגנה הרלוונטיות בפני שתי הערכאות הקודמות, ואלו נבחנו בקפידה, ונדחו לגופו של עניין, ובכך אין כל עילה להתערב. יצוין, כי לנוכח הנסיבות המיוחדות של ביצוע העבירות, הקל בית משפט המחוזי בעונשו של המבקש, וזה ממילא לא קבל על מידת העונש, שאף בה לא מצאתי כל דופי.

9.

לאור האמור לעיל, דינה של הבקשה להדחות.