רע"א 474/10 חסן מחאמיד זטאם נ. בנק הפועלים בע"מ, סניף א.א. פחם

זוהי בקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט מ' רניאל) מיום 3.1.2010. חלקה הראשון של ההחלטה עניינו דחיית בקשתו של המבקש לביטולה של החלטה שניתנה ביום 20.12.2009 בהעדר התייצבותו, בה נקבע כי המבקש ייאסר לתקופה בת 21 ימים, אלא אם ישלם סכום העומד על 19,000 ש"ח לקופת הכינוס. חלקה השני של ההחלטה עליה משיג המבקש עניינה בדחיית בקשתו לעיון חוזר בהחלטת בית המשפט מיום 5.5.2009 בה הועמד סכום התשלומים החודשיים שעל המבקש לשלם לקופת הכינוס החל מחודש יוני 2009 ואילך על 1,000 ש"ח.

אפתח ואומר כי הגם שבקשת רשות הערעור דנן הוגשה עוד ביום 18.1.2010, היא הבשילה לטיפול רק עתה בין היתר בשל הליכים שונים שניהל המבקש בקשר עם הפקדת הערבון בתיק.

העובדות הצריכות לעניין הן בעיקרן אלה:

1.

המבקש הינו החייב בתיק פשיטת הרגל המתנהל בבית משפט קמא (פש"ר 564/07) ואילו המשיב 1 – בנק הפועלים בע"מ (להלן: הבנק ) הינו הנושה. לשם הבנת הרקע לבקשת רשות הערעור דנן יצוין, כי המבקש שימש כעורך דין במקצועו עד שהושעה מחברותו בלשכת עורכי הדין לצמיתות, בנסיבות שלא הובררו במסגרת הבקשה.

ביום 5.5.2008 התקיים דיון בבית משפט קמא בעניינו של המבקש, אולם, המבקש לא התייצב. זאת חרף העובדה כי מועד הדיון האמור נקבע בנוכחותו. בנסיבות אלו ולאחר שנקבע כי המבקש לא מילא אחר ההחלטות הקודמות שניתנו בעניינו, נעתר בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ח' הורוביץ) לבקשת הבנק ונתן צו לכינוס נכסיו של המבקש. כן חייב בית המשפט את המבקש בתשלום סכום העומד על 1,000 ש"ח לקופת הכינוס מדי חודש בחודשו.

ביום 5.5.2009 התקיים דיון נוסף בבית משפט קמא בהליך העיקרי במהלכו טענה המנהלת המיוחדת לנכסי החייב (להלן: המנהלת המיוחדת ), כי המבקש אינו משתף עימה פעולה, כי לא מילא אחר דרישתה כי יתייצב לחקירה במשרדה ואף לא שילם דבר לקופת הכינוס. המבקש, מצידו, ביקש כי תינתן לו ההזדמנות לעמוד בתשלומים החודשיים לקופת הכינוס ואף לשלם את חוב הפיגורים שנצבר לחובתו, באמצעות פריסתו לתשלומים חודשיים. בנסיבות אלו, הבהיר בית המשפט (כבוד השופטת ח' הורוביץ) למבקש כי עליו לעמוד בתשלומים החודשיים לקופת הכינוס, תוך שנקבע כי התשלום בעבור חודש מאי 2009 יעמוד על 200 ש"ח ואילו החל מחודש יוני 2009 ואילך יעמדו התשלומים החודשיים על 1,000 ש"ח. בית המשפט הוסיף והבהיר למבקש כי אי ציות מצידו לצווי בית המשפט עלול להוביל למאסרו מכוח סעיף 179 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם – 1980 (להלן: הפקודה ).

2.

המבקש מצידו פנה לבית משפט קמא בבקשה למתן פטור זמני מביצועם של התשלומים החודשיים לקופת הכינוס ולחלופין להפחתת שיעורם של תשלומים אלו. במסגרת בקשה זו, עמד המבקש על כך כי נוכח השעייתו מחברות בשלכת עורכי הדין (להלן: הלשכה ), הוא פנה ללשכה באמצעות עורך הדין גבארין עיאש (להלן: עו"ד עיאש ), בבקשה להתיר לו לעסוק בעבודה משרדית במשרדו של עו"ד עיאש. אולם, בקשה זו סורבה על ידי הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין ביום 5.5.2009 והודעה על כך נמסרה לעו"ד עיאש ביום 21.5.2009. בהיות המבקש מחוסר עבודה ובהינתן העובדה כי הינו כבן 45 שנים ומצבו הרפואי מקשה עליו לבצע עבודות הכרוכות במאמץ פיזי, טען המבקש כי הגם שעלה בידו לשלם את התשלום בעבור חודש מאי 2009, לא היה באפשרותו להמשיך ולעמוד בתשלומים החודשיים בעבור החודשים יוני 2009 ואילך. ביום 9.9.2009 דחה בית המשפט (כבוד השופט מ' רניאל) את הבקשה והורה למבקש לשלם את חוב הפיגורים שצבר לחובתו תוך 21 ימים, שאם לא כן ינקטו נגדו אמצעי כפייה. עוד קבע בית המשפט כי המבקש הינו אדם משכיל וכי אין בלקותו הגופנית העומדת על 15% נכות, כדי למנוע ממנו לעבוד.

ביום 20.12.2009 התקיים דיון נוסף בבית משפט קמא במסגרת ההליך העיקרי, וגם זו הפעם לא התייצב המבקש לדיון. במהלך דיון זה, משהוברר כי המבקש לא מילא אחר החלטתו של בית המשפט מיום 9.9.2009 ולא שילם דבר לקופת הכינוס, החליט בית המשפט לעשות שימוש בסמכות המוקנית לו בהוראת סעיף 179 לפקודה והורה כי המבקש ייאסר לתקופה בת 21 ימים, למעט אם ישלם לקופת הכינוס את החוב שבפיגור בסכום העומד על 19,000 ש"ח.

3.

בעקבות כך פנה המבקש לבית משפט קמא ועתר לביטול החלטתו הנ"ל מיום 20.12.2009 וכן ביקש כי יעיין מחדש בהחלטתו מיום 5.5.2009 (שעניינה, כזכור, בהעמדת שיעור התשלומים החודשיים לקופת הכינוס החל מחודש יוני 2009 ואילך על סכום של 1,000 ש"ח) (להלן: בקשת הביטול והעיון מחדש ). במסגרת התצהיר שצורף לתמיכה בבקשה טען המבקש כי נודע לו על מועד הדיון באקראי וכי היעדרותו מן הדיון לא נבעה מזלזול בבית המשפט, אלא מטעות אנוש שמקורה בעובדה כי מועד הדיון "נשמט מעיניו" – כך בלשונו של המבקש. אשר לשיעור התשלומים החודשיים – שב המבקש וטען כי מצבו הכלכלי הקשה אינו מאפשר לו לעמוד בתשלומים שקבע בית המשפט. לפיכך, ביקש כי בית המשפט יפטור אותו באופן זמני מן התשלומים החודשיים או לחלופין יפחית באופן זמני את שיעורם של אותם תשלומים ויעמידם על 200 ש"ח בלבד. ביום 3.1.2010 דחה בית המשפט (כבוד השופט מ' רניאל) את הבקשה על כל חלקיה בקובעו כי לא שמע מפי המבקש כל הסבר מספק להיעדרותו מן הדיון. עוד נקבע כי אין כל טעם בעיון החוזר המבוקש שכן בית המשפט כבר שב ועיין בעבר בהחלטתו מיום 5.5.2009 ולא מצא מקום לשנות ממנה (ר' החלטתו של בית משפט קמא מיום 9.9.2009 הנ"ל). אף לגופו של עניין, לא מצא בית המשפט כי יש מקום להפחית משיעור התשלומים החודשיים בהם חויב המבקש. לעניין זה נקבע כי עיון במסמכים שצורפו לבקשה מעלה כי אין מניעה שהמבקש יעבוד חרף נכותו או השעייתו ממקצוע עריכת הדין. מה גם, שלא עלה בידי המבקש להוכיח כי עשה מאמצים למציאת עבודה וטענותיו בעניין זה נטענו בעלמא.

4.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפני. במסגרת הבקשה שב המבקש ושוטח את אותם הטיעונים שהועלו ונדחו על ידי בית משפט קמא. ראשית, טוען המבקש כי יש מקום להורות על ביטול החלטת בית משפט קמא מיום 20.12.2009 אשר ניתנה, כאמור, בהעדר התייצבותו. זאת הואיל והיעדרותו מן הדיון לא נבעה לגישתו מזלזול בבית המשפט אלא מ"טעות אנוש". שנית, נטען כי טעה בית משפט קמא בהתעלמו מן התשתית הראייתית שעלה בידי המבקש להניח בפניו בדבר מצבו הכלכלי הקשה שבגינו, על-פי הנטען, אין ביכולתו לעמוד בתשלום חודשי של 1,000 ש"ח. מוסיף המבקש וטוען, כי לא היה כל יסוד לקביעתו של בית משפט קמא בדבר העדר נכונותו למצוא עבודה. זאת באשר, במסגרת התצהיר שהובא לתמיכה בבקשת הביטול והעיון מחדש, ציין המבקש במפורש כי פנה לעיריית אום אל פחם על מנת לברר אפשרות להשתלב בעבודה שם אך נענה בשלילה ואף ניסיונות שעשה במטרה להשתלב בענף עבודות הבניין עלו בתוהו. לבסוף, טוען המבקש, כי נוכח הוראת סעיף 5 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ונוכח הפגיעה הקשה העלולה להיגרם לאדם עקב נקיטתם של אמצעי כפייה נגדו, מן הראוי היה להימנע משליחתו למאסר. זאת משום שלא תצמח כל תועלת מכליאתו מאחורי סורג ובריח, בהינתן מצבו הכלכלי הקשה ובהיעדר כל יכולת מצידו לעמוד בתשלומים אותם קבע בית המשפט.

להשלמת התמונה אציין, כי בנוסף לבקשת רשות הערעור דנן הגיש המבקש גם בקשה לעיכוב ביצוע צו המאסר שניתן נגדו וביום 19.1.2010 נעתרתי לבקשה זו והוריתי על העיכוב שנתבקש.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה, על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. בית משפט המתבקש להכריע בבקשה לביטולה של החלטה שניתנה במעמד צד אחד, צריך ליתן את דעתו לשיקולים משני סוגים: הראשון: הסיבה שבעטיה לא התייצב מבקש הביטול לדיון במועדו – האם נבע הדבר מזלזול בבית המשפט או שמא מצירוף נסיבות אומלל, אי הבנה, היסח הדעת או אולי אף רשלנות. השני: סיכויי הצלחת הגנתו (או תביעתו, לפי המקרה) של מבקש הביטול (ראו ע"א 2201/07 חונינסקי נ' אטלנטיס מולטימדיה בע"מ (לא פורסם, 2.2.2009)). כבר נפסק לא אחת, כי השיקול השני זוכה למשנה חשיבות, שהרי אין כל טעם בביטולה של החלטה מקום בו מיד עם תום בירור עניינו של מבקש הביטול, תוציא הערכאה הדיונית תחת ידה את אותו פסק-דין ממש (ע"א 32/83 אפל נ' קפח , פ"ד לז (3) 431, 438 (1983); יואל

זוסמן

סדר הדין האזרחי 738 (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995)) . מדבריו של המבקש בבקשת הביטול והעיון מחדש, עולה כי הלה היה מודע למועד הדיון, אלא שהדבר נשתכח מליבו. בנסיבות אלו נוטה אני לקבל את עמדתו של בית משפט קמא לפיה אין המדובר בטעם מספיק להיעדרותו של המבקש מן הדיון. מסקנה זו מתחזקת בהינתן העובדה כי אין זו הפעם הראשונה בה נעדר המבקש מדיונים שהתקיימו בעניינו. על אף האמור, לא מצאתי צורך לקבוע מסמרות בשאלה האם התנהגותו של המבקש מגיעה כדי זלזול בבית המשפט וזאת משום שגם אם אין למצוא זלזול בהתנהגות המבקש אין במקרה דנן הצדקה להתערב בהחלטתו של בית משפט קמא.

אשר לסוגיית הציווי על מאסרו של המבקש – החלטת בית המשפט לכוף את המבקש במאסר לשלם את חוב הפיגורים מבוססת, רובה ככולה, על קביעותיו העובדתיות של בית המשפט בנוגע לכושר ההחזר של המבקש; ליכולתו להתפרנס מעיסוק אחר; ולמאמצים שעשה המבקש או שמא יש לומר שלא עשה,

על מנת למצוא פרנסה חלופית. כפי שתואר בהרחבה לעיל, ניתנו למבקש מספר הזדמנויות לשלם את חובו לקופת הכינוס, תוך שבית המשפט שב ומבהיר לו כי אם ימשיך להפר את צוויו הוא צפוי להישלח למאסר. אף על פי כן, נמנע המבקש פעם אחר פעם מלשלם כספים לקופת הכינוס ובנסיבות אלו סבורני כי בדין הורה בית המשפט לכוף עליו את התשלום במאסר. כמו כן, לא מצאתי ממש בהשגותיו של המבקש לעניין שיעור התשלומים החודשיים בהם חויב. בית משפט קמא שב ונדרש לשאלת כושר ההחזר של המבקש במספר הזדמנויות ואף על פי כן לא מצא לשנות משיעור התשלומים שנקבעו ומדובר, כאמור, בהכרעה שהיא עובדתית במהותה בה אין מקום להתערבותנו (ראו רע"א 2577/97 פיינגולד (בפשיטת רגל) נ' לב יצחק, עו"ד (לא פורסם, 22.6.1997)).

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית. הצו המעכב את מאסרו של המבקש מבוטל בזאת. צו המאסר שנתן בית המשפט המחוזי ייכנס לתוקפו ביום 1.2.2011, אלא אם כן ישלם המבקש את חובו לקופת הכינוס עד לאותו המועד. נראה כי החלטתי זו יש בה כדי לייתר את הערעור התלוי והעומד בבית משפט זה בע"א 3721/10 ולפיכך, יודיע המבקש עד ליום 1.3.2011, אם הוא עומד על בירור אותו הערעור לגופו.