ע"א 249/14 הרצל איסמעילזאדה נ. עו"ד דנה קישוני

לפנַי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת ע' ברון ) שניתן ביום 21.11.2013 בה"פ 1817/96, במסגרתו דחה בית המשפט את השגות המערער על דו"ח סופי ומסכם שהגישה המשיבה ביום 28.7.2013 מכוח תפקידה ככונסת נכסים.

תמצית הרקע העובדתי

1.

המשיבה, עו"ד דנה קישוני, מונתה על ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב ככונסת נכסים מן היושר בשנת 1999 (להלן: כונסת הנכסים ), על מנת להוציא אל הפועל פסק בוררות שניתן בשנת 1977. פסק הבוררות הכריע בסכסוך בין שלושה אחים לבית משפחת עמיר בנוגע לחלוקת הרכוש הרב של המשפחה, לרבות מספר נכסי מקרקעין. בפסק הבוררות נקבע כי אחת האחיות לבית עמיר, נעמי אילון ז"ל (להלן: המנוחה ), תקבל בשלמות נכס מקרקעין אחד בלבד מבין נכסי המשפחה – בניין ברח' זבולון בתל-אביב (להלן: הבניין ). במהלך השנים נקלעה המנוחה לחובות כבדים לנושים שונים, וכפועל יוצא נרשמו על כל זכויותיה בנכסי המקרקעין המשפחתיים הערות אזהרה ועיקולים וננקטו הליכי הוצאה לפועל. כתוצאה מכך נוצר קושי להוציא אל הפועל את פסק הבוררות ואף הליכי ההוצאה לפועל שנקטו נושיה השונים של המנוחה לא נשאו פרי. משכך, ננקט בבית המשפט המחוזי ההליך הנדיר יחסית של כינוס נכסים מן היושר, במסגרתו מונתה, כאמור, עו"ד קישוני ככונסת הנכסים מן היושר על כלל נכסי המקרקעין נשוא הבוררות. כונסת הנכסים פעלה במרוצת השנים לאיתור נושיה השונים של המנוחה על מנת לפרוע את חובותיה מתוך נכסיה ולהתיר את סבך הנכסים המשפחתיים. בהסכמת נושיה הרבים של המנוחה, בהם גם נושים מוסדיים כגון רשויות מס שבח ועיריית תל-אביב, הועברו כל העיקולים והערות האזהרה שנרשמו על זכויותיה של המנוחה בנכסי המקרקעין השונים לבניין, אשר בהתאם לפסק הבוררות נקבע שהמנוחה תקבל במסגרת חלוקת הנכסים.

2.

בין נושי המנוחה היה גם המבקש, מר הרצל אסמעילזאדה (להלן: המבקש ), אשר אותר על ידי כונסת הנכסים וצורף להליך כינוס הנכסים בשנת 2002, לאחר שהציג לכונסת הנכסים פסק דין שניתן בבית משפט השלום בירושלים בשנת 1989 על סך של 33,600 ש"ח. החל משנת 2002 המבקש, כיתר נושי המנוחה, היה מיודע ומעודכן בפרטיו של הליך כינוס הנכסים, והשגות שהגיש מעת לעת נדונו והוכרעו על ידי בית המשפט.

3.

בחודש ינואר 2007 הורה בית המשפט המחוזי בתל-אביב לכונסת הנכסים לממש את הבניין על ידי מכירתו במסגרת ההוצאה לפועל ולחלק את התמורה בין נושי המנוחה. מכירת הבניין לרוכשים, תמורת סך של 3,750,000 ש"ח, אושרה על ידי רשם ההוצאה לפועל בחודש דצמבר 2008. עם זאת, הליכי המימוש התארכו ונמשכו זמן רב עקב טענתו של אחד הדיירים בבניין לדיירות מוגנת. משכך, נאלצה כונסת הנכסים לנהל הליכים משפטיים לפינויו של הדייר הסרבן ורק בחלוף למעלה מחמש שנים ניתן פסק דין שאישר לפנותו מהבניין. בחודש יולי 2013 הגישה כונסת הנכסים דו"ח מסכם, במסגרתו פירטה את פעולותיה במרוצת השנים, את הכספים שהתקבלו בקופת כינוס הנכסים ואת חלוקת תמורת המכר לנושיה של המנוחה (ובהם גם המבקש), בניכוי שכר טרחתה. בעניינו של המבקש קבעה כונסת הנכסים בדו"ח המסכם כי חובה של המנוחה כלפיו עומד על סך של 409,635 ש"ח, וכי חוב זה ישולם במלואו מתמורת כספי המכירה. בדו"ח המסכם נקבע כי יתרת הכספים שתיוותר לאחר תשלום החובות לנושים תועבר לידיו של המשיב 2, מר אבי אילון, שהינו בנה ויורשה של המנוחה (להלן: המשיב ). בחודש אוגוסט 2013 הגיש המבקש מסמך שכותרתו "השגה על הדו"ח הסופי שהגישה כונסת הנכסים ובקשה למתן הוראות לכונסת הנכסים לרבות צו מניעה" (להלן: ההשגה ). במסגרת ההשגה טען המבקש כי הדו"ח הסופי שהגישה כונסת הנכסים שגוי בכל הנוגע לחובה של המנוחה כלפי המבקש, וכי חובה כלפיו גבוה בכ-400,000 ש"ח מהסכום שנקבע על ידי כונסת הנכסים בדו"ח המסכם. המבקש טען כי ההפרש בין הסכום שאישרה לו כונסת הנכסים לבין הסכום שלטענתו מגיע לו בפועל נובע מריביות פיגורים שהוטלו במסגרת הליכי ההוצאה לפועל בהם נקט במרוצת השנים. כפועל יוצא ביקש המבקש לעכב עד להכרעה בטענותיו בהשגה סך של 400,000 ש"ח מתוך עודפי כספי המכירה בידיה של כונסת הנכסים ולא להעבירם לידיו של המשיב. כונסת הנכסים התנגדה להשגת המבקש וטענה כי הסכום ששולם למבקש בהתאם לדו"ח המסכם (409,635 ש"ח) מהווה 100% מנשייתו של המבקש, וכי אין שום הצדקה לשלם למבקש את ריביות הפיגורים שנצברו בתיק ההוצאה לפועל במרוצת השנים.

4.

ביום 21.11.2013 דחה בית המשפט המחוזי את השגת המבקש. בית המשפט ציין כי בהתאם לדו"ח המסכם שולמו לכל הנושים, הן המוסדיים והן הפרטיים, ובהם המבקש, מלוא חובותיהם, כך ששולמו להם סכומי קרן החוב בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כדין. נקבע כי טענת המבקש שיש לשלם לו את מלוא הסכומים שבתיק ההוצאה לפועל, לרבות תוספות ריביות פיגורים בסכומי עתק, אין לה מקום בנסיבותיו הייחודיות של הליך כינוס הנכסים דנן. צוין כי המבקש השתהה ופתח את תיק ההוצאה לפועל רק בשנת 2012, בחלוף כ-23 שנים ממועד שניתן פסק הדין בעניינו של המבקש (בשנת 1989). נקבע כי קרן החוב שעמדה בבסיס תחשיבה של כונסת הנכסים זהה לקרן החוב שעמדה בבסיס פתיחת תיק ההוצאה לפועל, וכי כונסת הנכסים אישרה למבקש מעבר לקרן החוב גם הפרשי ריבית והצמדה כדין. עוד נקבע כי הקריטריונים שקבעה כונסת הנכסים בנוגע לחישוב החובות הופעלו באופן שוויוני כלפי כלל הנושים, ומשכך אין הצדקה להעדיף את המבקש על ידי תשלום ריביות פיגורים חריגות מעבר להפרשי הריבית וההצמדה כדין. בית המשפט ציין כי לדברי כונסת הנכסים אילו הייתה מאמצת את תחשיבי ההוצאה לפועל כבסיס לחישוביה, אף אחד מהנושים לא היה מקבל סכום משמעותי מנשייתו, אם בכלל, בשים לב לחוב העצום הנטען לרשויות המס שנהנה ממעמד של דין קדימה. לבסוף קבע בית המשפט שיש לדחות את טענות המבקש לעניין דמי שכירות שקיבל המשיב במרוצת השנים, מכיוון שכך נקבע בפסק דין של בית המשפט והמבקש מושתק מלטעון אחרת כיום. בסופו של דבר דחה בית המשפט את השגת המבקש וקבע כי בתשלום הסכום שנקבע בדו"ח המסכם מוצתה תביעתו כלפי המנוחה או מי מכוחה. כפועל יוצא קבע בית המשפט כי המבקש יסגור את תיק ההוצאה לפועל שפתח בשנת 2012. יוער כי בית המשפט לא הטיל על המבקש הוצאות, למרות שהשגתו נדחתה.

בקשת עיכוב הביצוע

5.

ביום 9.1.2014 הגיש המבקש ערעור לבית משפט זה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, במסגרתו טען, בין היתר, כי בית המשפט המחוזי שגה בדחותו את טענותיו לעניין אופן חישוב חובה של המנוחה כלפיו ובקובעו כי יתרת הכספים שיוותרו בקופת כינוס הנכסים תשולם לידיו של המשיב. בחלוף חודשיים, ביום 9.3.2014, הגיש המבקש את בקשת עיכוב הביצוע דנן, במסגרתה ביקש לעכב את ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעורו. המבקש שב במסגרת בקשתו על נימוקי ערעורו, וטען כי סיכויי הערעור הינם טובים. בנוסף טען המבקש כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, מכיוון שביצוע פסק הדין פירושו חלוקת יתרת הכספים לידי המשיב באופן שיקשה על השבתם למבקש ככל שיתקבל ערעורו בסופו של יום. בנקודה זו מציין המבקש כי "למיטב ידיעתו" נתון המשיב בקשיים כלכליים ונרדף על ידי נושים, וכי "למיטב ידיעתו" ננקט בעבר הליך פשיטת רגל כנגד המשיב, אשר הסתיים אמנם בצו הפטר, אולם "אף היום הוא בפועל חדל פירעון".

תגובות המשיב וכונסת הנכסים

6.

המשיב מתנגד לבקשת עיכוב הביצוע. המשיב טוען כי מדובר בבקשה חסרת תכלית אופרטיבית, בשים לב לכך שהבקשה הוגשה כמעט ארבעה חודשים לאחר שניתן פסק הדין, וכי בפרק זמן זה הועברו הכספים למשיב ונסגר תיק ההוצאה לפועל. עוד נטען כי מדובר בפסק דין המטיל חיוב כספי אשר אין ככלל הצדקה לעכבו, אלא במקרים חריגים אשר המקרה דנן אינו נמנה עליהם. עוד נטען כי סיכויי הערעור נמוכים מאד בשים לב לכך שהמבקש לא הצביע על פגם כלשהו שמצדיק להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי שאישר את דו"ח כונסת הנכסים. לבסוף נטען כי התנהלותו הדיונית של המשיב מאופיינת בחוסר תום לב ובשיהוי קיצוני, ודי בכך כדי לדחות את הבקשה.

7.

כונסת הנכסים מתנגדת לבקשת עיכוב הביצוע. כונסת הנכסים מציינת כי בקשת עיכוב הביצוע הוגשה באיחור ניכר, בחלוף כארבעה חודשים ממועד מתן פסק הדין, כאשר בסמוך לאחר מתן פסק הדין הועברה יתרת הכספים שבקופת הכינוס לידיו של המשיב וחשבון הכינוס נסגר. משכך טוענת כונסת הנכסים כי אין בידיה שקל אחד נוסף שאת העברתו ניתן לעכב בשלב זה, ודי בכך כדי לדחות את הבקשה. בנוסף טוענת כונסת הנכסים כי סיכויי הערעור קלושים, בין היתר מכיוון שהמבקש ישן שנים ארוכות על זכויותיו; מכיוון שהוא פעל בשיהוי ניכר, בחוסר ניקיון כפיים ובחוסר תום לב, עת פתח בשנת 2012 תיק הוצאה לפועל במקביל להליך כינוס הנכסים שהוא צד לו; מכיוון שהוא קיבל את מלוא נשייתו בתוספת הפרשי ריבית והצמדה; ומכיוון שהוא מבקש לנקוט בעניינו, ללא נימוק של ממש, באמת מידה שונה מזו שננקטה לגבי יתר נושי המנוחה.

דיון והכרעה

8.

לאחר שעיינתי בפסק הדין מושא הערעור, בדו"ח המסכם שהגישה כונסת הנכסים, בבקשה ובתגובות, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

9.

כידוע, אין בעצם הגשת ערעור על פסק דין כדי לעכב את ביצועו. ככלל, פסק דין יש לבצע בסמוך למועד נתינתו, והצד שזכה במשפט זכאי לפעול למימוש פסק הדין בהקדם מבלי להמתין להכרעה בערעור שהגיש הצד שכנגד. עם זאת, בית המשפט רשאי להורות על עיכוב ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור [ראו תקנות 467-466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984]. עיכוב ביצוע פסק דין עד להכרעה בערעור הינו החריג לכלל, והנטייה הינה להיעתר לבקשות עיכוב ביצוע רק במקרים חריגים. על מבקש עיכוב הביצוע להוכיח כי מדובר במקרה חריג שמתקיימים בו שני תנאים מצטברים : כי סיכויי הערעור טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו. מבין שני אלו, השיקול העיקרי הינו שיקול מאזן הנוחות . ודוק, על מנת להוכיח שמאזן הנוחות מטה את הכף לטובת עיכוב הביצוע לא די שהמבקש יטען שלא צפוי להיגרם נזק כלשהו למשיב (הזוכה על פי פסק הדין) מעיכוב הביצוע, אלא עליו להוכיח שאם הוא יזכה בערעור לאחר שפסק הדין כבר בוצע, אזי הוא יעמוד בפני קושי משמעותי בהשבת המצב לקדמותו. כלל זה יפה, בבחינת קל וחומר, כאשר מדובר בפסק דין המטיל חיוב כספי. הנחת המוצא הינה כי תשלום כספי בהתאם לפסק דין אינו יוצר מצב בלתי הפיך, וכי כספים ששולמו ניתנים להשבה בסופו של יום. לפיכך, מוטל על המבקש להוכיח כי המקרה הספציפי הינו חריג וכי קיים חשש מבוסס שלא ניתן יהיה לגבות בחזרה מהמשיב את הכספים שישולמו לו על פי פסק הדין [ראו למשל: ע"א 94/13 מדינת ישראל נ' המנוח אל סעדי מחמוד ז"ל , בפסקאות 13-12 והאסמכתאות המוזכרות שם (3.4.2013); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 1158-1153 (מהדורה אחת עשרה, 2013)].

10.

כאמור, הגעתי למסקנה כי המקרה דנן אינו מקרה חריג שמצדיק היעתרות לבקשת עיכוב הביצוע. למעשה, סבורני כי ההיפך הוא הנכון, באשר מדובר בבקשה שמוטב היה להימנע מהגשתה מלכתחילה.

ראשית , מעיון בתגובות כונסת הנכסים והמשיב התברר כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי בוּצע בסמוך למועד נתינתו, וכפועל יוצא הכספים שבמחלוקת הועברו כבר בחודש דצמבר 2013 לידי המשיב. במילים אחרות, מדובר במעשה עשוי, ואין בשלב זה רכיב אופרטיבי של פסק הדין שניתן לעכבו . זה המקום להזכיר כי בקשת עיכוב הביצוע דנן הוגשה כשלושה חודשים לאחר שהוגש הערעור על פסק הדין, ולמעלה מארבעה חודשים לאחר שניתן פסק הדין. זאת ועוד, כונסת הנכסים מציינת בתגובתה כי המבקש לא טרח להמציא לידיה את הערעור שהגיש לבית משפט זה במועד הגשתו, וכי נודע לה על הערעור רק באמצע חודש פברואר, לאחר שקיבלה את החלטתו של בית משפט זה בנוגע למועד הגשת הסיכומים ולמועד הדיון בערעור. מדובר בשיהוי ניכר מצידו של המבקש בהגשת בקשת עיכוב הביצוע, ובאופן כללי בהתנהלות דיונית בלתי ראויה מצידו של המבקש. בנקודה זו אציין כי בעקבות תגובות כונסת הנכסים והמשיב חזרתי ועיינתי בבקשת המבקש על מנת לראות האם סיפק המבקש הסבר כלשהו לשיהוי שבהגשת הבקשה ולהתנהלותו בכלל, אך הסבר כזה אינו בנמצא – לא לפיצול התמוה בין מועד הגשת הערעור למועד הגשת בקשת עיכוב הביצוע; לא לשיהוי הניכר בהגשת בקשת עיכוב הביצוע; ולא לאי המצאת הערעור במועד הגשתו לידי כונסת הנכסים. די בכך כדי לדחות את הבקשה, תוך הטלת הוצאות על המבקש.

שנית , ובבחינת למעלה מן הצורך, אציין כי אף אם לא היה מדובר במעשה עשוי, ואף אם הכספים עדיין היו מוחזקים בידיה של כונסת הנכסים, סבורני כי המבקש לא עמד בנטל להוכיח שמאזן הנוחות נוטה לטובתו. טענותיו של המבקש בדבר מצבו הכלכלי הקשה של המשיב, ובדבר הקושי שייווצר בהשבת הכספים ככל שיתקבל הערעור, הן טענות כלליות ולאקוניות שלא נתמכו בראיות כלשהן. בכל הכבוד, לא די ב"מיטב ידיעתו" של המבקש, ועליו להציג תשתית ראייתית לביסוס טענותיו בדבר מצבו הכלכלי הקשה של המשיב [ראו למשל: רע"א 4308/12 בית חולים מקאסד נ' ת' ש' (5.6.2012)].

11.

לנוכח קביעתי כי מדובר במעשה עשוי, וכי ממילא המבקש לא עמד בנטל להוכיח שמאזן הנוחות נוטה לטובתו, דין הבקשה להידחות. משכך, מתייתר בשלב זה הדיון בשאלת סיכויי הערעור.

12.

סוף דבר; הבקשה נדחית. המבקש יישא בהוצאות כונסת הנכסים והמשיב בהליך זה בסך של 10,000 ש"ח, אשר יחולקו ביניהם שווה בשווה.