ע"א 4682/92 סלים שעיה נ. בית טלטש בע"מ

השופט א' מצא:

לפנינו בקשה מטעם מי שהיה המערער, לתיקון טעות בפסק הדין, שניתן בערעור ביום 4.12.2000, בהרכב השופטים א' מצא, י' קדמי וד' דורנר. מועד שימוע פסק הדין חל קרוב למלאת שלושה חודשים מיום פרישתו לגימלאות של חברנו השופט י' קדמי; והבקשה שלפנינו הוגשה לבית המשפט ביום 16.1.2001, משמע לאחר המועד בו יכול השופט קדמי ליטול חלק בבירורה. לצורך ההכרעה בבקשה צורף להרכב (בהחלטת כבוד הנשיא) חברנו השופט א' ריבלין.

2.בפסק הדין נשוא הבקשה נדון ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, שלפיו נדחתה תביעת המבקש נגד המשיבים 7-1 והמבקש חויב לשלם למשיבים את הוצאותיהם. בערעור, שההכרעה בו נפלה ברוב דעות, נהפכה הקערה, ובית המשפט פסק להעניק למבקש את הסעדים שנתבקשו בתביעתו ולחייב את המשיבים 7-1 לשלם לו את הוצאותיו. בעקבות פסק הדין דרש בא-כוח המבקש מן המשיבים לשלם לידיו את ההוצאות בהן חויבו בערעור וכן להחזיר את סכומי ההוצאות ששולמו להם על-ידי המבקש על-פי פסק-דינו של בית המשפט המחוזי. מן האמור בבקשה עולה, כי באי-כוח המשיבים 4-1 לא חלקו על צדקת דרישתו של המבקש. לא כן עורך הדין הדסי, בא-כוחם של המשיבים 7-5, אשר הודה בחובת שולחיו לשלם למבקש את ההוצאות שנפסקו לזכותו בערעור, אך דחה את הדרישה להחזרת ההוצאות ששולמו לשולחיו על-ידי המבקש על-פי פסק-דינו של בית המשפט המחוזי. בתשובתו לדרישה, שהעתקה צורף לבקשה, נימק עורך הדין הדסי את סירוב שולחיו להחזיר למבקש את סכום ההוצאות שקיבלו ממנו, וכך כתב:

"ביהמ"ש העליון לא ציווה זאת ואף לא פסק שפסק הדין המחוזי בטל ויש להחזיר שכ"ט שניפסק.

"ביהמ"ש העליון בפסקו שכ"ט, היה לבטח ער למה שניפסק במחוזי ולקח זאת בחשבון בפסיקת שכה"ט".

3.על רקע זה הוגשה הבקשה שלפנינו, בגדרה הננו מתבקשים לתקן טעות בפסק הדין, באופן שיובהר בו בלשון מפורשת כי ערעורו של המבקש התקבל, פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בוטל ושעל המשיבים מוטלת חובה להשיב למבקש את סכומי ההוצאות ששילם להם על-פיו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית.

המשיבים 7-5 נתבקשו להגיב על הבקשה. התגובה שהוגשה מטעמם על-ידי עורך הדין הדסי נוסחה בלשון טלגרפית. ככל שעלה בידי לדלות מתגובתו הרי שטענתו העיקרית היא, כי פסק הדין אינו לוקה בהשמטה מקרית, ולכן אין הבקשה מקימה עילה לתיקונו. להלן חזר עורך-דין הדסי על הטענה, כי בפסיקת ההוצאות בערעור הביא בית-משפט זה בחשבון את החיוב שהוטל על המבקש בבית המשפט המחוזי; ולחלופין הוסיף, כי אם חייבים המשיבים בהשבת הסכום שקיבלו, אין הם חייבים להשיבו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית.

4.בפסק-דיננו לא נאמר, כי בית המשפט החליט לקבל את הערעור ולבטל את פסק-דינו של בית המשפט המחוזי. ברם, מן האמור בפסק הדין ניתן בנקל להסיק כי לכך הייתה הכוונה; שהלוא בעוד שבית המשפט המחוזי פסק לדחות את תביעת המבקש נגד המשיבים, פסק בית-משפט זה להעניק למבקש את הסעדים שנתבקשו בתביעתו. נמצא כי היעדרה של אמירה מפורשת, בדבר קבלת הערעור וביטול פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, נבע מהשמטה מקרית של דבר שבית המשפט נמנה וגמר לומר ומחמת טעות חדל מלומר. כיון שנתבקשנו לתקן את הטעות, עלינו לעשות כן. עם זאת אינני רואה מקום למתן צו המורה למשיבים להשיב למבקש את ההוצאות שקיבלו ממנו, או להורות על גובה ההשבה. צו כזה לא היה מקום ליתן בגוף פסק הדין, וממילא אין מקום לתיתו במסגרת החלטה בבקשה לתיקון פסק הדין. את זכותו להשבה על המבקש לממש בהגשת הליך מתאים. מן האמור בבקשה עולה, כי המשיבים 7-5 גבו מן המבקש את ההוצאות שנפסקו לזכותם בבית המשפט המחוזי מבלי להיזקק לנקיטת הליכי הוצאה לפועל. בנסיבות אלו נראה, כי אם המשיבים יוסיפו לעמוד בסירובם, יהיה על המבקש להגיש נגדם תובענה לבית המשפט המוסמך (ע"א 32/90 ברלב נ' בריל , פ"ד מו(5) 866; וע"א 4199/97 אוריאלי נ' סמואל , פ"ד נג(2) 206).

5.מעבר לצורך ולהסרת ספק אוסיף, כי לא מצאתי כל ממש בטענותיו של עורך-דין הדסי להצדקת סירובם של המשיבים 7-5 להשיב למבקש את ההוצאות ששילם להם על-פי פסק-דינו של בית המשפט המחוזי. קשה להשתחרר מן הרושם, שמשיבים אלה קיוו להיבנות מהשמטה מקרית בפסק-דינו של בית-משפט זה בניסיונם להתחמק מקיום חיובם. יש להצטער על שבא-כוחם נקט עמדה, שחייבה את המבקש להיזקק להגשת הליך זה, ושגרמה להעסקת בית המשפט לשווא בטענות סרק. לא נותר אלא לקוות שהחלטה זו תייתר את הצורך בהתדיינות נוספת.

6.הבקשה מתקבלת אפוא במובן זה, שלחלק האופרטיווי של פסק-דיננו תיוסף האמירה: "הערעור מתקבל ופסק-דינו של בית המשפט המחוזי מתבטל". המשיבים 7-5 ישלמו למבקש שכר-טרחת עורך-דין בבקשה זו בסך 10,000 ש"ח.