רע"פ 7148/98 ארנון עזרא נ. יעל זליזיניאק

מונחת בפני בקשה לעיכוב ביצוע, שהוגשה במסגרת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטות ד' פלפל, א' קובו וש' ברוש), שדחה את ערעורם של המבקשים על החלטה שנתן בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (השופטת א' חיות) ולפיה חוייבו המבקשים, מכח פקודת בזיון בית משפט, להרוס חלק משמעותי מביתם (כ15- מ"ר, מתוך שטח כולל של כ70- מ"ר) ולאטום קירות זכוכית שנבנו על ידם.

1.המבקשים והמשיבים מתגוררים בחלקות גובלות. משהחלו המבקשים לבנות בחלקתם, פנו המשיבים לבית משפט השלום וביקשו צו מניעה נגד הבניה, בטענה, כי הבניה היא בלתי חוקית וכי היא גורמת להם מטרד ונזקים נוספים. הליך זה הסתיים בהסכם פשרה, לו ניתן תוקף של פסק דין. במסגרת הסכם זה, קיבלו על עצמם המבקשים הגבלות מהגבלות שונות בכל הנוגע לבניה ואילו המשיבים הסכימו להמשך הבניה במתכונתה זו. דא-עקא, שהסכם זה לא הביא לסיום המחלוקת בין הצדדים. כחודש לאחר שניתן להסכם הפשרה תוקף של פסק דין שבו המשיבים ופנו לבית המשפט, בהליך לפי פקודת בזיון בית משפט. המשיבים טענו, בין היתר, כי הבניין שהקימו המבקשים חורג בהיקפו מן המוסכם, כי נפערו בו חלונות העולים בגדלם על המוסכם, וכי צורת הבניין וגובהו חורגים אף הם מן המוסכם. בית משפט השלום קיבל, בבסיסו של דבר, את טענות המשיבים והורה למבקשים להסיר את הבניה המהווה חריגה מהסכם הפשרה תוך ששים יום, ולא- לשאת בתשלום קנס יומי. כאמור, נדחה ערעורם של המבקשים על החלטה זו, ומכאן בקשת רשות הערעור והבקשה לעיכוב ביצוע שבפני.

2.בבקשה שבפני טוענים המבקשים, כי קיום פסק הדין לאלתר יסב להם נזק בלתי הפיך וחסר תקנה, שכן פעולות ההריסה המתחייבות מפסק הדין יעלו ממון רב, יחייבו את המבקשים לפנות את ביתם במהלך העבודות וימנעו מהם לשוב ולהתגורר בו לאחר מכן, נוכח צמצומו הניכר של השטח שיעמוד לרשותם. המבקשים מוסיפים וטוענים, כי הם מטופלים בתינוק רך בשנים, וכי אין להם מקום מגורים חלופי. מנגד, טוענים המבקשים, לא ייגרם למשיבים כל נזק של ממש כתוצאה מעיכוב ביצועו של פסק הדין, שכן זיקתם לבית המבקשים מתמצה בקיר גובל אחד, המרוחק מחלקו של הבנין שנדון להריסה. עוד טוענים המבקשים, כי טובים סיכוייהם להצליח בבקשת רשות הערעור, שכן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, כמו גם החלטת בית משפט השלום, לא התבססו על הוראותיו הברורות של הסכם הפשרה אלא על הפרשנות שניתנה להוראות אלה. לטענת המבקשים, יוצרת פסיקה זו הלכה חדשה ובלתי נסבלת, לפיה גם מי שמקיים הסכם, לפי הפרשנות שהוא מייחס לו בתום לב,עלול להחשף לסנקציות מכח פקודת בזיון בית משפט.

3.המשיבים מתנגדים לעיכוב ביצועו של פסק הדין. לטענתם, מנסים המבקשים לממש כל הליך העומד לרשותם, על מנת להימנע מקיום חיוביהם, ולחלופין - להביא לדחיית הקץ, וזאת מזה שלוש שנים. המשיבים מוסיפים וטוענים, כי המבקשים הם שהביאו על עצמם את הנזק, משום שהפרו את החוק ואת הסכם הפשרה ובנו מעבר למה שהותר להם. לעניין הנזק, טוענים המשיבים, כי נזקם של המבקשים הוא, בבסיסו, כלכלי, שכן ממילא הם מתעתדים למכור את הבית ובקשתם מיועדת, למעשה, להגדלת התמורה אותה יקבלו מן המכירה. כנגדו של נזק זה מציבים המשיבים את נזקם המצטבר, הנובע מהימצאותו של בית המבקשים בסמיכות כה רבה לביתם. עוד טוענים המשיבים, כי בנסיבות העניין קלושים סיכויי המבקשים לקבלת רשות ערעור, לא כל שכן לזכייה בערעור.

4.לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים החלטתי לקבל את הבקשה לעיכוב ביצוע. אכן, על פני הדברים, מועטים סיכויי המבקשים לקבל רשות ערעור, בהתחשב במדיניותו של בית משפט זה (וראו: בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ

נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123). עם זאת, ומבלי לחוות דעה לגוף בקשת רשות הערעור, הרי בהתחשב בפסיקתו הקודמת של בית משפט זה (וראו, בין היתר: ע"א 128/59 (המ' 162/59) שרגנהיים נ' אוניברסיטת בר אילן , פ"ד יג 1448, 1451; ע"א 1193/93 תשלו"ז השקעות בע" מ נ' עזבון המנוח מיכאל שנקר ז" ל, לא פורסם ; בש"פ 8213/95, ע"פ 8212/95 משה קליף נ' יוסף דראי , טרם פורסם וע"פ 823/97 דניאל ביטון נ' עזבון איבויקה שיף ז"ל , לא פורסם), אין לומר, כי טענת המבקשים משוללת כל יסוד. זאת ועוד, הגם שאין להקל ראש בנזקם של המשיבים, הנאלצים להתגורר בסמוך לבית המבקשים, בתצורתו הנוכחית, דומה, כי הנזק שייגרם למבקשים כתוצאה מן הצורך להרוס חלק משמעותי מביתם הוא חמור יותר.

לפיכך, אני מורה על עיכוב הביצוע המבוקש.