ע"א 6647/98 מנשה גנן נ. פקיד שומה תל אביב 4

1.זוהי בקשה לעיכוב הביצוע של פסק-דין שניתן בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטת ב' אופיר-תום), בו נדחה ערעור של המבקש על שומה שהוצאה לו על-ידי המשיב לשנת המס 1991 בגין הכנסה בסך 265,595 ש"ח. מקורה של הכנסה זאת, לפי קביעת המשיב, בהלוואה שהמבקש קיבל מחברה שבבעלותו, בלי לפרוע אותה. המבקש לא כפר בקבלת ההלוואה, אך טען להגנתו כי פרע אותה. לצורך כך הוא הציג בפני בית המשפט המחוזי ראיות המוכיחות העברת כספים מחשבונו הפרטי אל חשבונה של החברה. לטענתו, העברה זאת נועדה לשמש פרעון של ההלוואה. אולם בית המשפט בחן את הראיות ואת ההסברים של המבקש, ונוכח כי הם נתקלים ב"מספר מכשולים, לוגיים בעיקרם, שהפכו הסברים אלה, לפארסה כמעט". מסקנתו של בית המשפט, בעקבות התהיות שמצא בגירסתו של המבקש, היתה שהמבקש עשה שימוש בלתי כשר בשתי חברות הנתונות לשליטתו "לצורך העמדת תמונה מסולפת של החזר חוב, שלא התבצע על ידו כלל". כיוון שהערעור נדחה, נדרש המבקש על-ידי המשיב לשלם את חוב המס. גובה החוב, נכון להיום, הוא 350,000 ש"ח לערך.

2.המבקש עירער לבית משפט זה (ביום 22.10.98) על פסק-הדין של בית המשפט המחוזי. הערעור תלוי ועומד, וממתין לשמיעתו. זמן מה לאחר הגשת הערעור הודיע המשיב למבקש על כוונתו לנקוט נגדו הליכים לגביית חוב המס. בעקבות כך פנה המבקש אל בית המשפט המחוזי (ביום 10.12.98) בבקשה לעיכוב הליכי הגבייה עד למתן הכרעתו של בית המשפט העליון בערעור. אולם בית המחוזי סירב להיעתר לבקשה. המבקש לא נואש, והגיש (ביום 10.1.99) את הבקשה שלפני, בה הוא שב על בקשתו לעיכוב הביצוע. המשיב הגיש, על-פי החלטתי, תגובה לבקשה, בה פירט את התנגדותו לבקשה.

3.המשמעות של פסק-הדין של בית המשפט המחוזי הינה כספית בלבד, דהיינו, אישור החיוב במס שהוטל על המבקש בשומה שהוציא המשיב. על-פי הכלל הרחב המושרש בפסיקה, חיוב כספי אינו ניתן לעיכוב, אפילו הוגש עליו ערעור. ראו, לדוגמה, ב"ש 396/86 שטיין נ' חזן , פ"ד מ(3) 133, 136; בש"א 216/89 אברהמי ובניו חברה לבנין בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ , פ"ד מג(2) 172, 174. אלא מאי? שהמבקש טוען כי הוא יוצא מן הכלל. ובמה הוא יוצא מן הכלל? המבקש אינו טוען, ואף אינו יכול לטעון, כי ביצוע החיוב הכספי כעת עלול לסכן את האפשרות שתעמוד בפניו בעתיד, אם יזכה בערעור, לגבות את הכסף חזרה מן המשיב, שהוא רשות מרשויות המדינה. לפיכך ברור כי לא מתקיים במבקש החריג העיקרי המצדיק עיכוב ביצוע של פסק-דין כספי, שהוא החשש לחוסר היכולת להיפרע מן הזוכה במקרה של קבלת הערעור. אולם המבקש טוען כי מתקיים בו חריג אחר המצדיק עיכוב ביצוע של פסק-דין כספי. חריג זה הוא הנזק הרב והבלתי הפיך שעלול להיגרם למבקש כתוצאה מביצוע מיידי של החיוב. וכך מסביר המבקש חשש זה בתצהירו התומך בבקשה:

"המשמעות הכספית של פסק הדין מבחינתי היא שעלי לשלם למשיב סך של כ350,000- ש"ח. אין לי כספים נזילים בסכומים אלו. מימוש נכסי בהליכי הוצאה לפועל, הגם שלא יהיה בהם כדי לכסות את החוב, יסבו לי נזק שאינו ניתן לתיקון. רכושי ימכר במסגרת הליכי הוצל"פ בנזיד עדשים וכשארצה לרכוש רכוש דומה או זהה אאלץ לשלם עשרת מונים, ולכך לא יהיו לי אמצעים. בכך יגרם לי נזק אשר לא יהיה ניתן לתקנו אם וכאשר אזכה בערעור".

המשיב, בתגובתו לבקשה, חולק על דבריו של המבקש. ראשית, אומר המשיב, עיכוב הביצוע יפגע דווקא בו (במשיב), שכן הודות לעיכוב יוכל המבקש להבריח את נכסיו. שנית, תצהירו של המבקש בענין יכולתו הכלכלית סתום ולאקוני, ואינו מפרט כיאות את היקף ההכנסות והנכסים שלו ושל בני משפחתו.

4.הפתח הפתוח לעיכוב הביצוע של פסק-דין כספי בשל הנזק שייגרם לחייב ממימוש נכסים, אף שאינו חסום לחלוטין, צר מן הפתח לעיכוב הביצוע של פסק-דין כספי בשל החשש לחוסר יכולתו של החייב להשיב את כספו במקרה של קבלת הערעור. באופן עקרוני, הצורך לממש נכסים לשם קיום חיוב כספי אינו סיבה מספקת לעיכוב הביצוע. ראו רע"א 214/88 כהן טוויל נ' דויטש , פ"ד מד(3) 752, 754; בש"א 216/89, לעיל, בעמ' 175-174; בש"א 4645/91 משה כובשי חברת הובלות ותעבורה בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (לא פורסם). יחד עם זאת, אין פירושו של דבר כי בית המשפט אטום להשלכות שיש לביצוע המיידי של פסק-הדין על עתידו של החייב. ייתכנו נסיבות, בלתי רגילות, בהן יהיה בית המשפט מוכן לסטות מן הכלל ולעכב ביצוע של חיוב כספי הכרוך במימוש נכסים. נסיבות כאלה צריכות להיות בעלות חומרה מיוחדת, החורגת מן ההכבדה או הנזק הכרוכים בדרך כלל במכירת נכסים. כך הוא הדבר, לדוגמה, כאשר ביצוע פסק-דין כספי עלול להוביל להתמוטטות כלכלית של החייב (בש"א 2449/96 לוי נ' לוי , לא פורסם) או למכירת נכס בעל חשיבות מיוחדת עבורו, כגון דירת מגוריו ומיטלטליה (רע"א 214/88, לעיל). בכל מקרה, מערער המבקש שבית המשפט יעכב ביצוע של חיוב כספי שהוטל עליו, בשל התקיימותה של נסיבה מיוחדת, אינו יוצא ידי חובה בהפרחת טענות לאויר אודות ההשלכות של ביצוע פסק-הדין לגביו. עד שבית המשפט יואיל להיעתר לבקשה כזאת, נדרשים להתמלא מספר תנאים. תנאים אלה הוגדרו זה מקרוב על-ידי השופט מצא, בבש"א 8240/96 (ע"א 6626/96) חנני נ' פקיד השומה חיפה , פ"ד נ(5) 403, 406-405, כך:

"ראשית, בכך שהמבקש יניח תשתית עובדתית מספקת לטענותיו באשר לנזקים שייגרמו לו כתוצאה ממימוש פסק הדין, למהותם ולאפשרות תיקונם, ולצורך כך על המבקש להגיש תצהיר שבו יפורטו היטב העובדות אשר עליהן נסמכות טענותיו...

שנית, על המבקש לשכנע את בית המשפט בכך שלכאורה יש לערעורו סיכויים טובים להתקבל;

ושלישית, מוטל על בית המשפט לתת את דעתו, בהקשר האמור, גם לפגיעה האפשרית שעלולה להיגרם לזוכה כתוצאה מן העיכוב".

לענין התנאי השלישי הרחיב השופט מצא במקום אחר, וכך אמר:

" כדי שבית המשפט ייענה לבקשה כזאת מצד חייב, לא די לו שישתכנע כי מימוש הבטוחה לאלתר יגרום לחייב נזק גדול או בלתי הפיך, אלא עליו להשתכנע גם בכך, שעיכוב מימושה של הבטוחה לא יגרום נזק לזוכה ולא יגרע מסיכוייו להיפרע מן הבטוחה, באותה מידה, גם אם יושעה המימוש. כדי לשכנע את בית המשפט, בקיומו של תנאי אחרון זה, מוטל על המבקש להראות, כי לנכס המשועבד שווי כספי יציב, שמאז השיעבוד נשמר ערכו ביחס שווה לגובהו המשתנה של החוב שלהבטחתו שועבד, וכי יש יסוד איתן להאמין, שיהיה די בו כדי להבטיח את סילוק החוב שיעמוד לזכות המשיב, אם יידחה הערעור".

(בש"א 4645/91, לעיל; ראו גם החלטתי בע"א 4765/97 כהן נ' רודיטי , לא פורסם, בפיסקה 4).

6.האם המבקש עמד בשלושה תנאים אלה? דעתי היא כי המבקש לא עמד לא בתנאי הראשון ולא בתנאי השלישי. בשל כך, איני רואה צורך לבחון את התנאי השני בדבר סיכויי ההצלחה של המבקש בערעור.

אשר לתנאי הראשון, הדורש לבסס את הבקשה על תשתית עובדות מפורטת, תצהירו של המבקש רחוק מלהיות כזה. כל שנאמר בתצהיר הוא שלמבקש אין "כספים נזילים בסכומים אלו", וכי לא יהיה מנוס ממימוש נכסיו לצורך פרעון החוב למשיב. אולם מהו הסכום של הכספים הנזילים שיש בידי המבקש? מהם המהות, הטיב והשווי של הנכסים הלא-נזילים השייכים למבקש? האם מדובר בנכסי דלא-ניידי, במיטלטלין, בזכויות בתאגידים, או אולי בכספים "סגורים" באפיקי השקעה? אם יש למבקש רכוש, מה מונע בעדו למכור רכוש זה בשווי השוק, לצורך פרעון החוב למשיב, ומדוע הוא מניח כי הדרך היחידה למכור רכוש זה הינה "במסגרת הליכי הוצל"פ בנזיד עדשים"? מה היקף הנזק שייגרם למבקש אם ימכור בעצמו רכוש, יפרע בתמורה את החוב למשיב, וירכוש רכוש חדש, במקרה של זכייה בערעור, בכספים שיקבל חזרה מן המשיב? האם קיימת התאמה בין טענת המבקש לגבי משאביו הנזילים המצומצמים לבין הכנסתו השוטפת ורמת החיים שהוא ומשפחתו מנהלים? לכל אותן שאלות, ואף לשאלות נוספות שלא מניתי, אין כל תשובה בתצהירו של המבקש. בנסיבות אלה לא עמד המבקש ולו בקצהו של הנטל המחייבו לפרוס בפני בית המשפט תשתית עובדות מבוססת ומפורטת.

7.מכאן לתנאי השלישי, הבוחן את מאזן הנזקים והנוחות של הצדדים, זה לעומת זה. המבקש אמנם טוען בבקשה כי עיכוב הביצוע אינו עלול לגרום למשיב כל נזק, וכי "את שהוא יכול לגבות היום מהמבקש יוכל לגבות לאחר ההכרעה בערעור". אולם עמדה זו של המבקש אינה עולה בקנה אחד עם עמדה שהוא עצמו הציג בפני בית משפט זה בבקשה אחרת שהגיש (ביום 14.12.98) להקטנת סכום הערבון שנדרש ממנו להפקיד להבטחת הוצאות המשיב בערעור. באותה בקשה הציג המבקש את עצמו כמי ששרוי בחובות כבדים, לרבות הליכי הוצאה לפועל המתנהלים נגדו ונגד אשתו בגין חוב בן מאות אלפי ש"ח, ולרבות הליכי כינוס נכסים על ביתו בגין פיגור בהחזרי חוב משכנתה בסכום של מעל מיליון ש"ח. משמעות הדבר היא כי הרכוש המצוי ברשות המבקש כיום אינו בהכרח הרכוש שיימצא ברשותו בעתיד, כאשר יינתן פסק-הדין בערעור. עד להכרעה בערעור עשויים מאמצי הגבייה שמנהלים נושיו האחרים של המבקש לשאת פרי, והמשיב, אם אכן יאלץ להמתין עד שהערעור יידחה, ימצא את עצמו אז במצב נחות לעומת מצבו היום. כיוון שקיים חשש ממשי לסיכויי הפירעון של המשיב כתוצאה מעיכוב הביצוע, מסקנה נדרשת היא כי מאזן הנזקים והנוחות נוטה לטובתו, ומכל מקום אין אפשרות לומר כי המאזן נוטה לטובת המבקש.

8.לפיכך החלטתי לדחות את הבקשה. המבקש ישלם למשיב את הוצאות המשפט בסך 3,000 ש"ח.

המזכירות מתבקשת להעביר את התיק אל רשמת בית המשפט לצורך קבלת החלטה בבקשת המבקש להפחתת גובה הערבון.