ע"א 5511/06 יעקב (ג'קי) אמינוף נ. א. לוי השקעות ובנין בע"מ

בקשה למתן צו מניעה זמני שיורה למשיבה שלא לבצע כל פעולה שיש בה כדי לשנות את מצב זכויות המערערים בדירה המצויה ברחוב הרצל 138 בתל אביב, הידועה כחלקה 38 בגוש 7032 (להלן: הדירה ), עד להכרעה בערעור שהגישו המערערים לבית משפט זה.

1.הרקע לבקשה שבפניי הינו כדלקמן: המערערים והמשיבה הם בעליה המשותפים, בחלקים שווים, של הדירה האמורה. בחודש נובמבר 2002 הודיעה המשיבה למערערים כי היא מעוניינת לרכוש את חלקם בדירה, ובעקבות זאת, החלה להתנהל בין הצדדים תכתובת ענפה בעניין. בסופו של דבר הודיע המערער למשיבה בחודש פברואר 2004 כי אין בכוונתו למכור את הנכס כלל. המשיבה, מצידה, פנתה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בתובענה למתן סעד הצהרתי לפיו נכרת בין הצדדים הסכם מחייב, אשר פרטיו נקבעו במהלך חליפת המכתבים ביניהם.

2.בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ע' ברון) קיבל את תובענת המשיבה וקבע כי הצדדים אכן כרתו ביניהם הסכם מחייב. כן הורה בית המשפט על אכיפת ההסכם האמור. המערערים מיאנו להשלים עם פסק הדין והגישו עליו ערעור לבית משפט זה. בד בבד עם הגשת הערעור, הגישו המערערים בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי, לאחר שבקשה דומה שהוגשה על-ידם לבית המשפט המחוזי נדחתה.

3.בית משפט זה (כב' השופט א' א' לוי), בהחלטה מיום 30.8.06, דחה את הבקשה לעיכוב ביצוע. נקבע כי המערערים לא עמדו בנטל המוטל על כתפיהם להוכיח כי סיכויי הערעור גבוהים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתם. בין היתר, ציין בית המשפט כי אף שבתי המשפט נוטים להיענות לבקשות עיכוב ביצוע שעניינן בנכסי מקרקעין מסוימים, כגון דירות מגורים, וזאת בשל ההשלכות המיידיות של פינוי אדם ממקום מושבו הקבוע, הרי שאין זה המקרה בענייננו, שכן המערערים מתגוררים בארצות הברית ואילו הנכס נשוא פסק הדין משמש לצרכים מסחריים גרידא.

4.כעת, שבים המערערים ועותרים למתן סעד זמני עד להכרעה בערעור, הפעם בדמות צו למניעת שינוי מצב זכויותיהם בדירה. בבקשתם, מציינים המערערים כי מאז מתן פסק הדין על-ידי בית המשפט המחוזי, המשיבה שבה ותובעת מהם לקיים את פסק הדין לאלתר, חרף הגשת הערעור על-ידם, וטוענת כי אם לא יעשו כן, תפעל להעברת זכויותיהם בנכס על שמה באמצעות הליכי הוצאה לפועל והליכי כינוס נכסים. לטענת המערערים, מאזן הנוחות במקרה דנן נוטה בבירור לטובתם, שכן במידה והמשיבה אכן תפעל בהתאם להצהרותיה, יגרמו להם נזקים כבדים ובלתי-הפיכים, בעוד שאם אכן יינתן צו מניעה כמבוקש, לא יגרם למשיבה כל נזק. בנוסף, מפרטים המערערים את הטעויות המהותיות שנפלו, לדידם, בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, המחייבות בעיניהם את התערבותו של בית משפט זה.

5.דין הבקשה להידחות. כזכור, נמצאים אנו בשלב שבו תביעתה של המשיבה זה מכבר התקבלה על-ידי בית המשפט המחוזי, ועל כן, נדרשים "טעמים מיוחדים" בכדי להורות על מתן סעד זמני עד להכרעה בערעור (תקנות 471(א) ו-471(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). על המבקש צו מניעה בשלב זה לשכנע את בית המשפט כי סיכוייו לזכות בערעור טובים, וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו באופן ברור (ראו לדוגמה: ע"א 2501/05 ששון נ' כרמל איגוד למשכנתאות והשקעות בע"מ, תק-על 2005(2) 850, 852 (2005) וההפניות שם).

במקרה דנן, הסעד שמתבקש על-ידי המערערים בבקשתם הנוכחית הינו זהה, באופן מהותי, לסעד שנתבקש על-ידם בבקשתם הקודמת לעיכוב ביצוע, וזאת חרף כינויו באופן שונה. טענותיהם של המערערים נבחנו ונדונו אך לאחרונה על-ידי כבוד השופט לוי, ונדחו כולן. המערערים אף לא הצביעו על שינוי נסיבות מהותי כלשהו שאירע מאז, אשר עשוי להצדיק בחינת בקשתם בשנית. בנסיבות אלו, איני סבורה כי יש לשקול שוב את מתן הסעד המבוקש.

6.אשר על כן, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובת המשיבה – אין צו להוצאות.