ע"א 6146/00 עיריית תל-אביב - יפו נ. בצלאל אהובה ו-155 תובעים נוספים ואח'

1.הבקשות שבפניי עוסקות כולן בהחלטתו של בית המשפט המחוזי (סגן הנשיא מ' טלגם) לעכב באופן חלקי את ביצוע פסק-דינו שניתן ביום 18.7.2000. מצד אחד עומדים המבקשים בע"א 6146/00, רע"א 6150/00, בש"א 6151/00, רע"א 6199/00 ובש"א 6248/00, המבקשים כולם את עיכוב ביצועו של פסק-הדין במלואו. מן העבר השני עומדים המבקשים ברע"א 6480/00, המבקשים את ביטול הצו כולו, כלומר לאפשר את מימושו של פסק-הדין כולו לאלתר. כיוון שהבקשות כולן עוסקות באותה פרשה, החליט בית משפט זה (השופט א' מצא) ביום 11.9.2000 על דיון בבקשות אלה במאוחד. אך בטרם נפנה לטענותיהם של אלה ומענותיהם של אלה, נפנה תחילה לתיאור של תמצית העובדות עליהן נסובו בקשות אלה כולן.

העובדות

2.בשנת 1993 נחנכה בתל-אביב-יפו תחנה אוטובוסים מרכזית חדשה. התחנה החדשה היתה גדולה ורחבת ידיים, ושיפרה באופן משמעותי את נוחותם של הנוסעים הרבים הפוקדים את העיר. ואולם, כך לטענת המבקשים ברע"א 6480/00, שהם כולם תושבי תל-אביב-יפו, המתגוררים בסמוך לתחנה החדשה (וכולם יכונו בהמשך: הדיירים), הקמת התחנה החדשה פגעה בהם פגיעה קשה ביותר. הפעלת התחנה בסמוך לבתיהם, כך טענו, גרמה להם מטרדי רעש וזיהום אויר והורידה את ערך דירותיהם. בעקבות זאת הגישו הדיירים תובענה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו ובה תבעו את המשיבים ברע"א 6480/00 (שיכונו בהמשך המשיבים) בעילות של מטרד ליחיד, מטרד לציבור, רשלנות והפרעה לאור השמש. בית המשפט קמא (סגן הנשיא מ' טלגם) דן בתחילה בשאלת האחריות בלבד, ובסופו של דבר קיבל את התביעה כנגד המשיבות 5-1, אך דחה אותה ביחס למשיבים האחרים. ביחס למשיבה 6 קבע בית המשפט, כי אכן היתה התחייבות שלה לפצות את הדיירים בגין נזקים שייגרמו להם, אולם עילת התביעה בגין התחייבות זו התיישנה. כל כמה שהדברים נוגעים למשיבה 7 קבע בית המשפט קמא, כי כלל לא היתה התרשלות מצידה או למצער, כי התרשלות כזו לא הוכחה על ידי הדיירים. בנוגע למשיבים 9-8 קבע בית המשפט, כי בין המשיבים 9-8 לבין הדיירים לא מתקיימים יחסי קירבה, ולפיכך גם אין להם חובת זהירות כלפי הדיירים. לאחר מכן, ולאחר שנסיונותיו של בית המשפט להביא את הצדדים לפשרה לא צלחו, פסק גם לעניין היקף החבות. בית המשפט העריך את נזקי הדיירים בסכום כולל, שנקבע כהערכה בלתי מדויקת בלבד, של 22,274,125 ש"ח. כן חייב את המשיבים 5-1 בתשלום הוצאות משפט ושכר-טרחת עורך-דין בסך 1,000,000 ש"ח.

עם מתן פסק-הדין פנו המשיבות 5-2 לבית המשפט המחוזי בבקשה לעיכוב ביצוע. בית המשפט (השופטת ה' שטיין) שמע את הצדדים, והורה על עיכוב ביצוע פסק-הדין. בהחלטה נכתב:

"בבואי לאזן את זכויות הצדדים על פי פס"ד בר תוקף, כנגד הטענה כי ייגרם למבקשים נזק בלתי הדיר, או כמעט בלתי הדיר, אם יזכו בערעורם, ובבואי לשקול את האפשרות שמא יכשל ערעורם של המבקשים או של מי מהם ולתובעים ייגרם נזק בהתקדמות הגבייה עקב צו עיכוב הביצוע, נראה לי, כי הדרך הנכונה היא להורות על עיכוב ביצוע כנגד הפקדת סכום פסה"ד או ערבות לתשלומו בקופת ביהמ"ש."

בית המשפט הדגיש שם בהחלטתו, כי הוא מעכב את ביצועו של פסק-הדין "במיוחד, לאחר שברור כי ביצוע פסק-הדין נגד התחנה המרכזית [המשיבה 1 בענייננו] אינו מעוכב והתובעים יוכלו להיפרע את מלוא פסה"ד מהתחנה, נראה כי יש להעדיף את האינטרסים של המבקשים [המשיבות 5-2 בענייננו] ולעכב את ביצוע פסק-הדין עד לדיון בערעור".

לאחר שניתנה החלטה זו, הובאו בפני בית המשפט (סגן הנשיא מ' טלגם) בקשתה של המשיבה 1 לעיכוב ביצוע פסק-הדין שניתן נגדה, וכן בקשות הדיירים לעיון חוזר בהחלטת השופטת שטיין, שהתבססה על כך שהמשיבה 1 החליטה אף היא להגיש את בקשה לעיכוב ביצוע. בית המשפט דן בשתי הבקשות במאוחד, ובסופן החליט "ליתן עיכוב חלקי בלבד לביצוע פסק הדין, כך שניתן יהיה לגבות 40% מהחיוב החל על כל מתדיין". לגבי יתרת הסכום הפסוק קבע בית המשפט, כי ביצועו של פסק-הדין ביחס לסכום זה יעוכב עד להכרעה בערעור.

הבקשות שבפניי והטענות בהן

3.הבקשות שבפניי כולן תוקפות את החלטתו האחרונה של בית המשפט קמא. מצד אחד עומדים הדיירים, אשר גורסים, כי לא היה מקום לעכב כלל את ביצועו של פסק-הדין. מן העבר השני עומדות המשיבות 5-1 שחויבו בתשלום (אשר תכוננה להלן: המשיבות), גם בדוננו בבקשותיהן לעיכוב הביצוע המשיבות מבקשות, כי פסק-הדין יעוכב במלואו, דהיינו כי בית המשפט ישיב את עטרת החלטתה של השופטת שטיין ליושנה.

המשיבות טוענות כי בפסק-הדין של בית המשפט קמא יש פגמים של ממש, ומשום כך לערעוריהם סיכויים משמעותיים. בהקשר זה טוענות המשיבות הן לעניין עצם החבות והן לעניין היקף הנזק, אם כי דומה, כי עיקר טענותיהן נסבות סביב סכום הכסף שנפסק לטובת הדיירים.

הטענות לעניין החבות נחלקות לטענות משני סוגים - ראשית, חלק מן הטענות שמעלות המשיבות הן טענות כנגד עצם החיוב בפיצוי. במסגרת זו טוענות המשיבות, בין השאר, כי לא הוכחו ביחס אליהן כל רכיבי העוולות בהן חויבו. הן גם מוסיפות, כי בית המשפט קמא הסתפק בבחינת טענותיו בתצהירים של חמישה דיירים בלבד מתוך מאה חמישים וחמישה, וזאת על אף שלא הוגשה בקשה, וממילא גם לא ניתנה החלטה, המאשרת את ניהול התובענה כתובענה ייצוגית. בטענות אחרות מבקשות המשיבות להעביר מעליהן את חובת הפיצוי, בין אם מכל אחת מהן למשיבות האחרות ובין אם במשיבים 9-6, אשר כאמור בית המשפט קמא פטר אותם, מסיבות שונות, מאחריות לנזקים. בהקשר זה טוענות המשיבות (ולטענה זו מצטרפים גם הדיירים בערעור שהגישו הם על פסק-דינו של בית משפט קמא), כי לא נכון היה לפטור את המשיבים 9-6 מאחריות בגין הנזקים שנגרמו, וזאת משום שהמשיבים 9-6 היו מעורבים באופן פעיל באישור התוכניות להקמת התחנה המרכזית, וצפו מראש את הנזקים שייגרמו לדיירים.

טענותיהן הנוספות של המשיבות הן טענות לעניין גובה הסכום הפסוק. בהקשר זה מעלות המשיבות השונות טענות למכביר על טעויות שלטענתן מצויות בפסק-הדין. המשיבות קובלות, בין השאר, על אימוץ חוות הדעת של הדיירים לעניין היקף נזקי הרעש, נזקי זיהום האוויר, למרות שלטענתן בחוות דעת אלה נמצאו פגמים רבים. הן תקפו גם את חוות הדעת לעניין מידת ירידת ערך דירות הדיירים - בית המשפט קמא אימץ בפסק-הדין את חוות הדעת של הדיירים, וזאת על אף, כך טוענות המשיבות, שבאותם שלושה מקרים בהם נמכרה הדירה, מחיר המכירה היה קרוב הרבה יותר להערכת השמאי מטעמם את שווי הדירה ולא להערכת השמאית שהעריכה את שווי הדירות מטעם התביעה. כן טוענות הן, כי אף שהתביעה הוגשה בשנת 1995 ונתבע בה פיצוי עד למועד הגשת התביעה, פסק בית המשפט לדיירים נזק בגין עוולת מטרד ליחיד לתקופה שמפתיחת התחנה המרכזית ועד שנת 2000, מועד מתן פסק הדין, ולפיכך, לטענת המשיבות, פסק-הדין, בחלקו המעניק פיצוי לתקופה שממועד הגשת התביעה ועד מתן הפסק, ניתן בחוסר סמכות, ועל כן הוא בטל.

המשיבות הוסיפו וטענו, כי קיים חוסר בהירות בפסק-הדין לגבי חלוקת הנזקים בין המשיבים, שכן בעוד שבחלק אחד בפסק-הדין, נאמר לטענתן, כי נזקי המטרד ישתלמו על-ידי המשיבות 2-1 בלבד, הרי שבסוף פסק-הדין מסכם בית המשפט את סכום הפיצוי הכולל בגין כל העוולות, וקובע, כי כל המשיבות יישאו בסכום הכולל ביחד ולחוד.

באשר לשאלת הנזק היחסי של הצדדים ממתן או אי-מתן הצו, טוענות המשיבות, כי הדיירים מודים, כי הם אנשים שאין הפרוטה מצויה בכיסם בשפע, ואף הגישו במקביל להגשת ערעורם על פסק-דינו של בית המשפט קמא, גם בקשה לפטור אותם מהפקדת ערובה, ולכן, כך טענת המשיבות, אם ישולם להם כל הסכום הפסוק עתה, הרי שהיה ויתקבל הערעור, סיכויי המשיבות לקבל את כספן בחזרה קטנים. לעומת זאת, הנזק שייגרם לדיירים אם יישארו הכספים בינתיים אצל המשיבות אינו רב, שכן אין חשש, כי, אם יידחה הערעור, לא ישלמו את הכסף.

4.אל מול טענות אלה עומדות טענות הדיירים. הדיירים מבקשים שאורה, שפסק-הדין יבוצע כולו לאלתר. הם טוענים, כי נקודת המוצא העולה מתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984- (להלן: תקנות סדר הדין), והן מפסקי-הדין שדנו בעיכוב ביצוע, היא, כי כעקרון פסק-דין שניתן, יש לבצעו מיד עם נתינתו, ועיכוב ביצועו של פסק-הדין הינו חריג. כלל זה נכון, לטענתם ביתר שאת ביחס לפסק-דין המורה על תשלום סכום כסף. לגופן של טענות המשיבות טוענים הדיירים, כי סיכויי הערעור נמוכים ביותר. לטענתם, סכומי הכסף שנפסקו על ידי בית המשפט קמא מבוססים כולם על קביעות עובדתיות, הנסמכות על חוות דעת מקצועיות, ולפיכך קלושים הסיכויים שיתערב בהם בית המשפט שלערעור. אשר לטענה, כי לא צורפו תצהירים של כל הדיירים, משיבים הדיירים, כי בהחלטה של השופט טלגם מיום 14.7.1996 נקבע, כי "נראה לביהמ"ש שמספר של חמישה-שישה תובעים [דיירים] צריך להספיק, כאשר תינתן לבא כוח הנתבעים [המשיבים] שייוצגו בענין זה על ידי עו"ד מוקדי להצביע על מספר תובעים שלגביהם יש לנתבעים דרישה לחקירה ספציפית". המשיבים לא הגישו כל בקשה לתצהיר מצדו של דייר נוסף.

אשר לטענות ביחס למצבם הכלכלי, טוענים הדיירים, כי מצבם הכלכלי אינו רלוונטי, וזאת כיוון שעיקר טענות המשיבות עוסקות בחלוקת הנזקים ביניהן, ולא בגובה הפיצוי. למעלה מן הדרוש לשיטתם הם מוסיפים, כי גם אם ייקבע בערעור שעל הדיירים להשיב חלק מן הכסף, הרי שדירותיהם, אשר שוות יותר מן הסכום שנפסק לכל אחד מהם, יכולות לשמש בטוחה מספקת למשיבות.

5.המשיבות 4-2 הגישו גם בקשות רשות לערער על החלטת סגן הנשיא טלגם לעכב חלקית בלבד את ביצוע פסק-הדין, תוך התערבות בהחלטה קודמת. בבקשותיהם בכתב, מונים הם מספר פגמים בהם לוקה החלטתו של בית המשפט קמא - ראשית, טענו, כי ההחלטה של בית משפט קמא ניתנה בחוסר סמכות, שכן משניתנה החלטה בבקשה לעיכוב ביצוע על-ידי הערכאה שנתנה את פסק-הדין נשוא הבקשה, לא מוסמך עוד בית המשפט לדון בעניין, והדרך היחידה לשנות מהחלטת בית המשפט קמא היא באמצעות הגשת בקשת רשות ערעור. שנית, לא חל כל שינוי בנסיבות מאז החלטתה של השופטת שטיין, שינוי שיכול היה להצדיק את שינוי החלטתה.

לאחר שבחנתי את טענותיהם המפורטות של הצדדים ואת תגובותיהם לטענות חבריהם, החלטתי לדון על פי הכתב.

בקשות הרשות לערער שהוגשו על ידי המשיבות 4-2

6.הגעתי למסקנה, כי דין הבקשות של המשיבות 2-4 לרשות לערער על החלטתו של השופט טלגם להידחות. אשר לטענת הסמכות - החלטה בעניין עיכוב ביצוע היא החלטת ביניים. אכן, מדובר בהחלטת ביניים, הניתנת לאחר פסק-הדין, אולם אין הדבר שולל ממנה את תכונותיה כהחלטת ביניים. הלכה פסוקה היא, כי החלטת ביניים אינה יוצרת מעשה בית-דין, ועל כן גם ניתן להביאה מחדש בפני אותה ערכאה שהחליטה בה לראשונה, וזו רשאית לשנותה, אם השתנו הנסיבות מאלו שהיו קיימות עת ניתנה ההחלטה הראשונה. לא מצאתי טעם להבחין בין החלטה בעניין עיכוב ביצוע לבין החלטות ביניים אחרות. אמנם החלטה זו ניתנת לאחר מתן פסק-הדין, אולם החלטות כאלה נחשבות החלטות ביניים (ראו יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי 768-766 (מהדורה שביעית, בעריכת ש' לוין, 1995)). לפיכך, גם אלה אינן יוצרות מעשה בית-דין, וניתן לבקש את שינויין, אם השתנו הנסיבות שהצדיקו את מתן ההחלטה הקודמת. כשם שבית משפט שמינה כונס נכסים לאחר מתן פסק-דינו (ראו תקנה 388(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי), רשאי לבטל את מינויו או לשנות את הוראות פעולתו, כל זאת לאחר מתן פסק-הדין, אם השתנו הנסיבות (ראו לדוגמה ע"א 2817/91 מימון נ' שאולי , פ"ד מז(1) 152), כך גם דינה של בקשה לעיכוב ביצוע שמוגשת לאחר מתן פסק-הדין. לא השתכנעתי, כי העובדה שקיים הסדר בתקנות סדר הדין האזרחי לעניין הגשת בקשה לעיכוב ביצוע לבית המשפט שלערעור, מקום ש נדחתה בקשה כזו בערכאה הדיונית, שוללת את הסמכות להגיש בקשה לביטול עיכוב ביצוע עקב שינוי נסיבות מקום שבקשה כזו נתקבלה

בערכאה הדיונית. לפיכך, לא מצאתי פגם של העדר סמכות בהחלטת השופט טלגם.

גם הטענות לפיהן לא חל בעניין שלפניי שינוי נסיבות דינן להדחות. השופטת שטיין ביססה את החלטתה במידה משמעותית על העובדה, שהדיירים יכולים להיפרע מן המשיבה 1, שלא הגישה עד מועד הדיון בקשה לעיכוב ביצוע. לפיכך, משהגישה המשיבה 1 בקשה לעיכוב ביצוע, כבר עומדים הדיירים בפני מצב שונה לחלוטין מבחינת יכולתם לממש את פסק-הדין לפני הערעור.

נטען בפניי, כי אין לראות את עצם הגשת הבקשה מטעם המשיבה 1, להבדיל מקבלת בקשה זו, כשינוי נסיבות, כיוון שבאותה עת טרם השתנו הנסיבות, ולו היה מחליט בית המשפט לעכב את ביצוע פסק-הדין גם כנגד המשיבה 1, סימן הוא שהעיכוב מוצדק, ולפיכך לא מוצדק לבטל לאחר מכן אותו עיכוב ביצוע. טענה זו, על אף שנינותה, אין בה ממש. המצב שנוצר לאחר מתן ההחלטה הראשונה של השופטת שטיין נגרם רק עקב כך שלא כל הבקשות לעיכוב ביצוע פסק-הדין הוגשו במאוחד ונשמעו במאוחד. אלא שבבואנו להכריע בשאלה העקרונית, האם מוצדק לעכב את ביצועו של פסק-הדין בענייננו, ואם כן באיזו מידה, עלינו להתעלם מן העובדה המקרית הזו. זאת ועוד, אין לומר כי בפני השופט שדן בבקשה היו רק שתי אפשרויות, דחיה מוחלטת של הבקשה לעכוב ביצוע, או קבלת הבקשה. צדק השופט טלגם כאשר בחן את הנסיבות במבט כולל, והביא בחשבון כי הגשת הבקשה מערערת את הבסיס שעליו הושתתה ההחלטה הראשונה. דחיית הבקשה לעיכוב ביצוע של המשיבה 1 באופן גורף, היתה מביאה למצב לא ראוי, בו מבין כל הגורמים שחויבו בפסק-הדין, רק אחד מחויב בביצוע פסק-הדין

כולו , ובאופן מיידי, בעוד ששאר הגורמים שחויבו באותו פסק-דין, פסק-הדין נגדם מעוכב כולו , וזאת רק משום שבקשת המשיבה 1 לעיכוב ביצוע הוגשה לאחר שנשמעו בקשות המשיבות 5-2. ואילו מן הצד האחר קבלתה של בקשת העכוב היתה מעמידה את הדיירים בפני מצב שונה לחלוטין מהמצב בו היו נתונים בעת שנתקבלה הבקשה הראשונה. לכן ניתן לקבוע כי נוצרו אמנם נסיבות חדשות שהצדיקו דיון מחודש בבקשת העיכוב.

אשר על כן לא ראיתי להיעתר לבקשת רשות הערעור שהוגשה על ידי המשיבות 2-4.

לפיכך נפנים אנו עתה לדון בטיעונים בבקשתנו לעיכוב ביצוע לגופה.

שיקולים לדיון בעיכוב הביצוע לגופו

8.הבקשות שבפניי מחייבות אותי להכריע בסופו של הליך בשאלה לגופה - האם מוצדק לעכב את ביצועו של פסק-הדין של בית המשפט קמא. כפי שציינו כל בעלי הדין בבקשותיהם - הכרעה בשאלה זו מחייבת דיון בשני נימוקים: הנימוק הראשון - הוא סיכויי הערעור. מאליו מובן, כי כאשר באה בפני בית המשפט בקשה לעיכוב ביצוע, והערעור הוא על פניו חסר כל סיכוי, אין טעם למנוע מן התובעים את שזכו לו בדינם. העניין שבפניי מחייב הוספת מבחן עזר נוסף לכלל זה, והוא - מה תהיה הנפקות של קבלת הערעור על חיובי הצדדים. כך למשל, ברור, כי אם נתבע מבקש לערער רק על חלק מפסק-הדין, ויגיש בקשה לעיכוב ביצוע - לא יהא זה מוצדק לעכב את פסק-הדין כולו. באופן דומה, אם הערעור נוגע רק לעניין חלוקת סכום פסוק בין נתבעים שונים ולא בנוגע לגובה הסכום, הרי שבדרך-כלל לא תהיה הצדקה לעכב את ביצוע פסק-הדין (אלא אם יוכיח מבקש עיכוב הביצוע, כי קיים טעם המצדיק את עיכוב הביצוע גם ביחס לנתבע האחר).

באיזו רמה נדרש בית המשפט להשתכנע בבוחנו את סיכויי הערעור, כדי לעבור על משוכה זו? מובן, כי אופיה וטבעה של ההחלטה אינם מאפשרים לבית המשפט להכיר את התיק ואת עוצמת טענות הערעור במידה בה הוא מכיר אותן אחר שבחן את התיק לעומקו. מטבע הדברים אף אין זה רצוי כי בשלב זה ינקוט בית המשפט עמדה שהיא מעבר להתרשמות על פני הדברים (השוו בש"א 3158/91 (ע"א 2464/91) פלאטו שרון נ' קומפני פריזיין דה פרטיסיפסיון , פ"ד מה(5) 499, 505).

9.אם לאחר שבחן בית המשפט את סיכויי הערעור כאמור, הגיע בית-המשפט למסקנה, כי הערעור אינו משולל יסוד, עליו לעבור לבחינת התנאי השני לעיכוב ביצועו של פסק-דין, והוא בחינת הנזק היחסי שייגרם לצדדים ממתן או אי-מתן הצו. אם הנזק הצפוי למערער, אם לא יעוכב הביצוע, ולאחר מכן יתקבל הערעור, הוא גדול מן הנזק הצפוי למשיב, אם יעוכב הביצוע והערעור בסופו של דבר יידחה - ראוי לעכב את ביצועו של פסק-הדין.

במסגרת מבחן זה מקובל לבחון גם עד כמה ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו, היה ויתקבל הערעור. אם קיים חשש ממשי שלא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו אם יתקבל הערעור, נטיית בית המשפט תהיה לעכב את ביצוע פסק-הדין (ראו למשל ע"א 3777/00 קדמת עדן בע"מ נ' אוחנה , לא פורסם; בש"א 8240/96 (ע"א 6626/96) חנני נ' פקיד שומה חיפה , פ"ד נ(5) 403).

לענין זה מקובל להבחין בין פסק-דין הקובע חיוב כספי לפסק-דין, הקובע חיוב בעין, שכן כאשר מדובר בפסק-דין הקובע חיוב כספי, לא פעם המצב הוא שונה, מהמצב בו פסק-הדין מעניק סעד בעין (ראו זוסמן, בספרו הנ"ל בעמ' 860-859). יחד עם זאת, גם כלל מנחה זה אינו נטול חריגים. כך למשל, בתביעה כספית אפשר שהסכום בו חוייב המערער בפסק-הדין הוא סכום נכבד, אשר יכול לפגוע במצבו הכלכלי באופן אנוש, ואשר יגרום לו נזק כה כבד, עד שאף אם יתקבל הערעור, לא ניתן יהיה להשיב עוד את המצב לקדמותו. מן העבר השני, מקום שידוע שהמשיב אינו במצב כלכלי איתן - גובר החשש, שאם יתקבל הערעור לא יוכל עוד המערער שזכה בערעורו לקבל חזרה את כספו.

10.על האמור יש להוסיף שתי הערות: ראשית, שני השיקולים שנידונו כאן אינם שיקולים עצמאיים ובלתי-תלויים, שכן ככל שמשתכנע בית המשפט, כי סיכויי הערעור גדולים יותר, כך תידרש הוכחה פחות מוצקה של מאזן נוחות הנוטה לטובת המערער; גם ההיפך נכון: "כאשר לא ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו, די בכך, בדרך כלל, שיש למערער סיכוי כלשהו, ולו גם קלוש, כדי להיענות לבקשת עיכוב ביצוע" (המ' 103/81 (ע"א 23/81) הרשקו נ' אורבוך , פ"ד לה(2) 666).

שנית, כאשר מחליט בית המשפט על עיכוב ביצועו של פסק-דין יש לזכור שמול המערער עומד המשיב בערעור - שלמרות שהוגש ערעור, זכה הוא ויש בידו פסק-דין שיצא תחת ידיו של בית-משפט. לכן, אף שייתכן שבסופו של הדיון בערעור הגלגל יתהפך, מקום שהחליט בית המשפט לעכב ביצועו של פסק-דין, ראוי, כעקרון, שבמצב כזה יתנה בית המשפט את עיכוב הביצוע בהפקדה להבטחת נזקי המשיב בשל עיכוב הביצוע.

ההחלטה בבקשה שבפניי

11.לאור העקרונות שהותוו לעיל, יש להבחין בטענות המשיבות 5-1 לעיכוב ביצוע בין שני סוגי טענות - מצד אחד, הטענות לענין זהות החייבים , ומצד אחר, הטענות לענין עצם החבות ו גובה הנזק . הטענות הראשונות אינן רלוונטיות לעניין הבקשה לעיכוב ביצוע, שהרי גם אם צודקות המשיבות 5-1 בטענותיהן, כי ראוי היה לחייב גם את המשיבות 9-6 בנזקי הדיירים, הרי שביחס לטענות אלה, לא נטען כי אין אפשרות להיפרע מן המשיבות 9-6, אם יתקבל ערעורן בנקודה זו. לפיכך, אפילו יתקבל ערעורן בנקודה זו במלואו, הרי שעם קבלת ערעורן, יזכו המשיבות 5-1 מהמשיבות 9-6 בהשבת חלקן היחסי של האחרונות בפיצוי.

לפיכך לעניין הבקשה רלוונטיות רק הטענות לעניין עצם החבות ו גובה הנזק , שכן היה ותתקבלנה טענותיהן של המשיבות לעניין זה, ויופחת סכום הפיצוי, אזי שבה וניצבת טענתן, כי במצב כזה, קטנים סיכוייהן לקבל בחזרה את סכומי הכסף ששילמו. אף שיש למשיבות 5-1 מספר טענות גם לעניין עצם החבות, התרשמתי, כפי שכתב גם בית המשפט קמא בפסק-דינו, כי "בתיק זה אין כמעט חולק כי ל[דיירים] נגרמו נזקים שונים, שלא באשמתם", וכי "המחלוקות מתמקדות בעיקר סביב השאלה מי צריך לשאת באחריות לנזקים אלה, אך נסבות גם על שאלת גובה הנזק" (פסק דין חלקי לעניין האחריות, בעמ' 5). לעומת זאת, ביחס לשאלת גובה הנזק המשיבות 5-1 העלו טענות רבות, שעל פניהן אינן חסרות סיכוי.

משכך מגיעים אנו לשלב השני של הבחינה. כאמור, טוענות המשיבות 5-1, כי אם ישולם הסכום במלואו, אזי אם יתקבל הערעור בסופו של דבר, לא יוכלו לקבל את כספן בחזרה, בשל מצבם הכלכלי של הדיירים. את בקשתם זו סמכו על דברי הדיירים עצמם בבקשה שהגישו במסגרת הערעור, לפיה משפחות הדיירים "רובן ככולן, הן משפחות קשות יום שהפרוטה בכיסן בדוחק רב". הדיירים, לעומת זאת, השיבו, כי אין חולק, כי הדיירים כולם הם בעלי נכסי מקרקעין, אשר מהן ניתן יהיה להיפרע כדי להשיב את סכומי הכסף, אם יתקבל הערעור.

הגעתי למסקנה, כי יש ממש בטענות המשיבות 5-1 לענין בקשת הדיירים לתשלום סכום הפסק כולו. אכן הדיירים הם כולם בעלי נכסים בני מימוש, אולם היה ויתקבל הערעור, האפשרות לממש את הנכסים אינה מעשית הן בשל מספרם הרב של הדיירים והן בשל הקושי לממש את הדירות, שהן, לכאורה, נכס המקרקעין היחיד של הדיירים. בנסיבות העניין, מתעורר חשש של ממש בדבר הקושי להשיב את הכספים שישולמו לדיירים, היה ויתקבל הערעור.

12.לפיכך, התוצאה היא כי אין לעכב את ביצוע פסק-הדין באופן מלא. לא שוכנעתי, כי על פניו קיים סיכוי רציני ומבוסס שהערעור יתקבל במובן זה שתבוטל חבותן של המשיבות. כפי שציינתי לעניין עיכוב הביצוע, אין חשיבות לשאלת יחס החבות בין המשיבות שחויבו בפיצוי לבין המשיבות 9-6, אותם פטר בית-משפט קמא בפסק-דינו. לעומת זאת, לעניין גובה הנזק, יש לטענותיהם של המשיבים בסיס לכאורי, וכן יש בסיס לכאורי לטענותיהם בדבר הקושי להשיב את המצב לקדמותו, היה ויתקבל הערעור.

המשיבות 3-2 טוענות בבקשתן לעיכוב ביצוע, כי בהתחשב בהתאמה שנתגלתה בין חוות הדעת מטעם המשיבות לשווי הנכסים, כפי שנמכרו, יש להפחית את הסכום הפסוק בגין ראש נזק זה ב40%-. כמו-כן טוענות המשיבות, כי לא ברור על יסוד אילו נתונים קבע בית-המשפט את גובה הפיצוי בגין עוולת המטרד ליחיד. לפיכך, טוענות המשיבות, יש גם להפחית את הפיצוי בגין עוולה זו. יחד עם זאת, לא השתכנעתי, כי רבים הסיכויים שלא ייפסק כל סכום בגין ראשי נזק אלה. בהתחשב בפער שבין ההערכות ביחס לירידת ערך הדירות בין חוות הדעת של הצדדים, ובהתחשב ביתר הטענות, לא מצאתי, כי יש להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי לעכב ביצועו של 60% מהסכום בתנאים שקבע בית המשפט שם.

לפיכך, אני דוחה גם את הבקשות שהוגשו בע"א 6146/00, בש"א 6151/00, בש"א 6248/00 ורע"א 6480/00.

סוף דבר הבקשות כולן נדחות וכל צד ישא בהוצאותיו.