ע"א 4886/00 ראובן גרוס נ. אהרון קידר

זוהי בקשה לדחות על הסף ערעור שהוגש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופטת ה. גרסטל). אלה העובדות הדרושות להכרעה:

המערער הגיש לבית המשפט המחוזי שתי תובענות על דרך של המרצת פתיחה, אשר נדונו במאוחד, בהן התבקש בית המשפט להורות:

א.כי החלטתו של הבורר בסכסוך בין הצדדים לפיה עוכב ביצוע פסק הבורר בטלה, ולחילופין יש לבטלה בהתאם להוראות שונות של חוק הבוררות התשכ"ח1968- (להלן: החוק; חוק הבוררות).

ב.כי הבורר אינו מוסמך להכריע בבקשה שהוגשה לו כיון שקיים מעשה בית דין באותו נושא.

ג.כי פסק הבורר שניתן בטל כיון שלמבקש לא ניתנה הזדמנות נאותה לטעון.

בפסק הדין התקבלה הטענה שהבורר לא היה מוסמך ליתן סעד של עיכוב ביצוע לאחר תום הבוררות, אולם נדחו יתר טענותיו של המערער. על כך הגיש המערער את ערעורו.

המשיב הגיש בקשה לדחיית הערעור על הסף, בטענה שמדובר בערעור על החלטה לפי חוק הבוררות, ובהתאם לסעיף 38 לאותו חוק הוא טעון קבלת רשות. בתגובה טען המערער כי בבית המשפט המחוזי נדונו הן שאלות שבמסגרת חוק הבוררות והן שאלות אחרות. לטענתו הערעור שהוגש אינו דן בסוגיית ביטול פסק הבורר, אשר חל עליה חוק הבוררות ולפיכך הערעור עליה הוא ברשות, כי אם בשאלות האחרות, ובעיקר שאלת סמכותו של הבורר וקיומו של מעש בית דין בין הצדדים. לטענת המערער, נושא זה אינו נתון תחת חסותו של חוק הבוררות כך שניתן לערער עליו בזכות.

נקודת המוצא בבחינת השאלה היא כפי שנקבע בע"א 4657/90, רפאלי נגד רפאלי, פ"ד מה(1) 868, אשר דן בשאלת היקף סמכותו של בורר:

"המטרה התחיקתית העומדת ביסוד סעיף 38 לחוק - לצמצם את התערבות ביתי המשפט בענייני בוררות - מחייבת מתן פרשנות רחבה לדיבור 'לפי חוק זה', ולפיכך גם ערעור על ההחלטה נשוא ערעור זה טעון נטילת רשות."

בהסתמך על פסק דין זה קבע זוסמן בספרו כי

"החלטה של בית המשפט לפי חוק הבוררות, תשכ"ח1968-, ניתנת לערעור ברשות בלבד, כמצוות סעיף 38 לחוק הנ"ל; והוא הדין בהחלטה בבקשה למתן הצהרה 'שהסכם הבוררות אינו חל על הצדדים וההחלטה המתעוררת אינה בסמכותו של הבורר', החלטה זו נתפרשה שגם היא באה בגדרו של סעיף 38 הנ"ל." (זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית 1995, עמ' 780.

במקרה זה, טענת קיומו של מעשה בית דין מבוססת על כך שהבורר הכריע בעבר בטענה כי חוזה ההתקשרות בין הצדדים הופר, וחייב את המשיב לשלם למערער סכום כסף. לאחר זמן קצר הגיש המשיב לבורר כתב תביעה נוסף, הכולל עתירה לחייב את המבקש בפיצוי על הפרת חוזה. המבקש טוען, איפוא, כי פסק הבורר הכולל חיוב בפיצוי על הפרת חוזה מהווה מעשה בית דין לעניין ביטולו של החוזה, והבורר אינו מוסמך לדון בשאלת הפיצויים, המחייבת להיזקק פעם נוספת לשאלת תוקף החוזה. הבורר סבר כי הוא מוסמך לדון בתביעה הנוספת.

בית המשפט המחוזי דחה את טענת המערער, וקבע כי הבורר היה מוסמך לדון גם בתביעה השניה. שכן התביעה הראשונה שהוגשה לבורר הוכתרה בכותרת "בקשה לקביעת מועד לביצוע תשלום", וכמוה כתובענה לפסק דין הצהרתי, שאינה כוללת תביעה לפיצוי כספי. ואילו התביעה החדשה היא תביעה כספית, כך שלא נוצר מעשה בית דין, ואפילו לולא היה מדובר בבוררות, לא היה על המשיב להגיש בקשה לפיצול סעדים. עוד נקבע בפסק הדין כי ביטול החוזה אינו גורם לביטול סעיף הבוררות שבו (ראו: אוטולנגי, בוררות ונוהל, מהדורה שלישית מורחבת, 1991, עמ' 107), כך שגם מטעם זה לא היה מקום למנוע את הפניה לבורר.

כדי לקבוע האם מדובר בהחלטה לפי חוק הבוררות, יש לבחון את תוכן פסק הדין. שכן ברור כי אותו עניין עצמו עשוי להיות מוכתר בכותרות שונות, ומשוייך לתחומי משפט שונים. המבחן לתחולת סעיף 38 לחוק הבוררות נובע, איפוא, ממהות הנושא הנדון, ולא מן הכותרת הניתנת לו.

במקרה זה הכריע פסק הדין בשאלת תחולתו של חוק הבוררות על הסכסוך הנוסף בית הצדדים, ולפיכך יש לראות בו החלטה לפי חוק זה. העובדה שבית המשפט נדרש להכריע, בנוסף לשאלת הבוררות, גם בשאלת קיומו של מעשה בית דין, אינה שוללת מסקנה זו.

אמנם במקרים המובהקים והשכיחים של החלטות לפי סעיף 38 נעשית הפניה לבית המשפט לאחר שניתנה החלטת הבורר, ואילו במקרה זה, הפניה לבית המשפט צופה פני עתיד, ומטרתה למנוע מתן החלטה על ידי הבורר. אולם הבחנה זו אינה פוגמת בתוכנה של החלטת בית המשפט כהחלטה לפי חוק הבוררות, בהתאם למגמה הפרשנית שהוזכרה לעיל.

המסקנה המתחייבת היא כי במקרה זה היה על המערער להגיש בקשת רשות ערעור. לא ניתן לראות את הערעור שהוגש כאילו היה בקשת רשות ערעור (תקנה 410א לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד1984-, וכן הסיפא של ע"א 4657/70 הנ"ל). לפיכך אני מקבלת את הבקשה ומורה על מחיקת הערעור על הסף. המערער יישא בהוצאות המשיב בסך 2,000 ש"ח.