בש"פ 1875/06 מדינת ישראל נ. נאיף גבועה

זוהי בקשה להארכת מעצרו של המשיב לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו – 1996 (להלן: חוק המעצרים ), לאחר שחלפו תשעה חודשים מיום שנעצר ומשפטו טרם הסתיים.

1.ביום 12.6.2005 הוגש נגד המשיב כתב אישום המייחס לו עבירות של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, חבלה בכוונה מחמירה והדחה בחקירה. על פי המתואר בכתב האישום, הגיעו שוטרים לביתו של המשיב ביום 6.6.2005 על מנת לבצע חיפוש ומשהבחין בהם המשיב יצא את הבית, נכנס לרכבו והחל נוסע במהירות מן המקום. במרדף שהתפתח בינו ובין השוטרים אשר דלקו בעקבותיו נהג המשיב בפראות בתוך הישוב כסייפה, כשהוא גורם לכלי הרכב הבאים מולו לסטות לשולי הכביש על מנת שלא להתנגש בו. כמו כן, נסע המשיב בזיג-זג ויצר ענני אבק. משחזר לביתו והבחין בשני קציני משטרה שהמתינו לו במקום החל לנסוע לעברם במהירות ולא האט את נסיעתו גם כאשר אחד הקצינים ירה באוויר. המשיב המשיך בנסיעתו הפראית תוך סיכון שני הקצינים שנאלצו להתרחק על מנת שלא להידרס על ידו, עקף כלי רכב רבים, חצה קו הפרדה רצוף ולבסוף סטה לדרך עפר והצליח להימלט. משנעצר ניסה להדיח את אחיו כי יאמר בחקירתו שלא המשיב הוא שנהג ברכב.

2.עם הגשת כתב האישום הורה בית המשפט המחוזי בבאר שבע על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו והדגיש את מסוכנותו של המשיב לציבור הנלמדת מן המעשים המיוחסים לו, שיש בהם להעיד כי המשיב אינו יירא את החוק ולפיכך אין ליתן בו את האמון הדרוש לצורך חלופת מעצר. ערר שהוגש לבית משפט זה על החלטת המעצר נדחה ביום 16.8.2005 (כבוד השופטת א' פרוקצ'יה). בהחלטתו ציין בית המשפט כי יש מקום ליישם מדיניות מחמירה של הגנה על הציבור בעבירות המיוחסות למשיב במקרה דנן משום שהן הפכו נפוצות בעת האחרונה. עוד צוין כי מסקנה זו מתחזקת נוכח הרשעותיו הקודמות של העורר, שלא הביאו להרתעתו.

3.ישיבת ההקראה הפורמאלית התקיימה ביום 28.6.2005 ובישיבת המענה מיום 6.7.2005 כפר המשיב בעובדות המיוחסות לו בכתב האישום וטען כי לא הוא זה שנהג ברכב, וכי יש בידיו אליבי לעת ההתרחשות. שמיעת ההוכחות נקבעה לשני מועדים במהלך חודש נובמבר 2005. הישיבה הראשונה שהייתה מיועדת להתקיים ביום 16.11.2005 בוטלה ביוזמת בית המשפט ובישיבה הנוספת שהתקיימה ביום 23.11.2005 התייצבו שלושה עדים, אך לאחר שעדותו של אחד מהם נתייתרה בהסכמת ההגנה, נשמע רק עד אחד מתוך השניים הנותרים ואילו האחר עזב את בית המשפט בטרם נשמעה עדותו. בשתי ישיבות נוספות שהתקיימו ביום 15.12.2005 ו-9.1.2006 נשמעה עדותם של שישה עדים נוספים ואילו שלושה עדי התביעה המרכזיים שאמורים היו להעיד ביום 9.1.2006, לא התייצבו לדיון והוצאו נגדם צווי הבאה, לדיון נדחה אשר נקבע ליום 22.2.2006. הדיון שנקבע למועד זה נדחה אף הוא מטעמיו של בית המשפט ובמקומו נקבע מועד נוסף לשמיעת עדי התביעה הנותרים ליום 13.3.2006. בינתיים נקפו ביום 12.3.2006 תשעה חודשי מעצר ומשלא הסתיים המשפט, הגישה המבקשת סמוך לפני אותו מועד את בקשת ההארכה שבכאן.

4.הדיון הראשון בבקשה התקיים ביום 9.3.2006 ובאותו מועד הסכימו הצדדים כי הדיון בבקשה יידחה ליום 14.3.2006, על מנת שבמהלכו ניתן יהיה להביא בחשבון את ההתקדמות שהיתה צפויה בתיק העיקרי בעקבות הדיון שנקבע בו ליום 13.3.2006, כאמור. דא עקא, בפתח הדיון הנדחה בבקשה שהתקיים בפניי היום, הודיעה המבקשת כי בסופו של דבר נדחה מטעמיו של בית המשפט גם הדיון שהיה קבוע ליום 13.3.2006 והיא הציגה החלטה אשר ניתנה בעניין זה על ידי כבוד נשיא בית המשפט המחוזי בבאר שבע, י' פלפל, בעקבות פנייתה של המבקשת אליו. בהחלטתו ציין כבוד הנשיא כי ביטול הישיבה מיום 13.3.2006 "היה מוצדק ונבע מסיבות אישיות כבדות משקל ונוצר מצב שבית המשפט לא יכול היה שלא לבטל את הדיון". עוד ציין כבוד הנשיא בהחלטתו כי יבוא בדברים עם המותב הדן בתיק על מנת שיקבע ישיבת הוכחות מוקדם ככל האפשר.

5.המבקשת טוענת כי על אף הקצב שבו מתנהל הדיון בתיק זה, מן הראוי להורות על הארכת המעצר וזאת משום שמדובר כדבריה ב"תיק מרדפים חמור מאוד" וכן משום שהמשיב הביע זלזול ברשויות החוק ובחיי אדם ואין להטיל על הציבור את הסיכון שבשחרורו לחלופת מעצר. המבקשת מוסיפה וטוענת כי מסקנה זו יפה ביתר-שאת נוכח החשש להימלטות מאימת הדין ולשיבוש מהלכי משפט המתקיימים במקרה זה.

מנגד, טוען המשיב כי התמשכות ההליכים מעבר לתשעה חודשי המעצר שנקבעו בחוק לצורך סיום המשפט אינה מוצדקת והיא נעוצה כולה בסיבות התלויות בבית המשפט. על כן, כך לטענתו, אין מקום להמשיך ולהורות על מעצרו ויש לאפשר בשלב זה את שחרורו לחלופת מעצר.

6.אני סבורה כי הצדק עם המשיב במקרה הנדון. עיון בכתב האישום וברשימת עדי התביעה מלמד כי אין מדובר בתיק מורכב ונראה כי לצורך שמיעתו נדרשות ישיבות אחדות בלבד. למרות זאת, חלפו תשעה חודשים מאז הגשת כתב האישום ומאז מעצרו של המשיב וטרם נסתיימה אף שמיעת פרשת התביעה. מתוך סקירת מהלך הדיונים עד כה עולה כי המועד הראשון לשמיעת ההוכחות נקבע כארבעה חודשים לאחר המענה וכי שלוש ישיבות בוטלו ביוזמת בית המשפט מטעמים שלא הובררו. נכונה אני להניח כי היה טעם מוצדק לביטולן של ישיבות אלה ולא רק לביטול הישיבה האחרונה מיום 13.3.2006, אליה התייחס כבוד הנשיא פלפל בהחלטתו. יחד עם זאת, נראה כי משחלפו תשעה חודשים בלא שהמשפט הסתיים ובלא שניתן לקבוע בוודאות כי יסתיים בתוך תקופת ההארכה שנתבקשה, מן הראוי להסיט בשלב זה את נקודת האיזון אל עבר זכותו של המשיב לחירות, כמי שעומדת לו חזקת החפות. המבקשת הדגישה בטיעוניה את מסוכנותו של המשיב ואת עילות המעצר הנוספות אשר שימשו בסיס למעצרו מלכתחילה. כל אלה נימוקים טובים ונכוחים הם, אך זהו המצב בדרך כלל לגבי נאשמים שמתבקשת בעניינם הארכת מעצר על פי סעיף 62 לחוק המעצרים, שאלמלא היו טעמים טובים למעצרם יש להניח כי ניתן היה לשחררם לחלופת מעצר כבר בתחילת הדרך. הנה כי כן, אף שבמקרה הנדון היו לכתחילה טעמים טובים למעצרו של המשיב עד תום ההליכים, הרי משנקפו תשעה חודשים והדיון לא התקדם כנדרש ומשלא נמצא על פני הדברים טעם המצדיק את התמשכותם זו של ההליכים, אינני סבורה כי עניין לנו באחד מאותם מקרים חריגים המצדיקים את הארכת המעצר על פי סעיף 62 לחוק המעצרים.

7.סיכומו של דבר, אני דוחה את בקשת ההארכה ומורה כי בית המשפט המחוזי יקבע בפניו דיון בהקדם האפשרי על מנת לבחון ולקבוע חלופת מעצר בעניינו של המשיב, ובלבד שחלופה כאמור תימצא לו במרכז הארץ או בצפונה ולא באזור הדרום אשר בו על פי הנטען בכתב האישום נעברו על ידו העבירות שבנדון.

עד למתן החלטה אחרת יישאר המשיב במעצר.