בש"א 5894/18 מנורה מבטחים ביטוח בע"מ נ. להבות ושירותים בע"מ

1.

בפניי בקשה לאיחוד הדיון בתובענות שהוגשו בעקבות נפילת צינורות כיבוי אש במפעלה של המשיבה 2, א.ד. הפצות בע״מ (להלן: הפצות ) כשבוע לאחר התקנתן על-ידי המשיבה 1, להבות בע״מ (להלן: להבות ). אין מחלוקת רצינית על כך שהצינורות נפלו מטה מתקרת המפעל וגרמו להפצות נזקים (להלן: התאונה ). התאונה אירעה ביום 28.7.2013 ובעניינה הוגשו שתי תובענות: תא״מ 5324-02-15, אשר נדון בבית משפט השלום תל אביב-יפו, ותא״מ 985-10-16 המתברר בפני בית משפט השלום ראשון לציון. הראשון מבין שני התיקים הללו מכיל בתוכו את תביעתה של הפצות נגד להבות, ואילו בתיק השני נתבעה להבות על-ידי המבקשת דכאן, מנורה מבטחים ביטוח בע״מ (להלן: מנורה ). תביעתה של הפצות נגד להבות היא תביעת נזיקין שבמסגרתה מבקשת הפצות לחייב את להבות לפצותה על נזקים בסך כולל של 101,076 ₪, שלטענתה נגרמו לה על-ידי התאונה (להלן: תביעת הנזיקין ). מנורה נקשרה לתאונה כמבטחת שמכרה פוליסת ביטוח להפצות ובמסגרתה שיפתה את הפצות על נזקים בשיעור של 35,657 ₪. בעקבות תשלום זה, הגישה מנורה תביעת שיבוב נגד להבות (להלן: תביעת השיבוב ).

2.

תביעת הנזיקין שהג ישה הפצות נגד להבות נסובה על נזקים שלא כוסו על-ידי מנורה. נזקים שכוסו על-ידי מנורה עומדים במרכזה של תביעת השיבוב, שבגדרה דורשת מנורה כי להבות תשלם לה את דמי הנזקים הללו לאחר שהיא – מנורה – שיפתה בגינם את הפצות. הווה אומר: שתי התביעות הוגש ו בגין נזקים שונים המיוחסים לאותה תאונה.

להבדל הזה יש חשיבות רבה בענייננו, ועוד ארחיב על כך את הדיבור בהמשך.

3.

מנורה מבקשת כי אעשה שימוש בסמכותי לפי תקנה 7 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ״ד-1984, ואורה על איחוד הדיונים בשתי התביעות. לטענתה, מדובר בתביעות שנושאן אחד והן מצריכות הכרעה בשאלה עובדתית ומשפטית זהה. מנורה מוסיפה וטוענת, כי איחוד הדיונים בתביעות הללו ימנע הכרעות שיפוטיות סותרות ויחסוך זמן שיפוטי יקר. להבות מסכימה לבקשת מנורה.

4.

הפצות סבורה אחרת: לדבריה, איחוד הדיונים בשתי התביעות יפגע ביעילות במקום לקדמה, וזאת מאחר שתביעת הנזיקין שלה היא בת שלוש שנים וחצי וכבר הוגשו בה תצהירי עדות ראשית. הפצות מוסיפה וטוענת, כי איחוד הדיונים ישנה את מסגרת ההתדיינות, ידרוש ממנה ומלהבות להכין ולהגיש תצהירי עדות ראשית חדשים, וידחה את ישיבת ההוכחות אשר עשויה להביא את בירור תביעתה לסיום בעתיד הקרוב.

5.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים והמסמכים הנוגעים לשתי התביעות, הגעתי לכלל דעה כי דין הבקשה להידחות.

6.

תביעת הנזיקין של הפצות התקדמה לשלב של הוכחות. תביעת השיבוב של מנורה עדיין לא שם, למרות שמלאו לה שנתיים. שתי התביעות נמצאות בשלבים דיוניים שונים, דבר השולל, בדרך כלל, את איחוד הדיונים (בש״א 8683/13 מקובר נ׳ עו״ד א׳ קלינגהופר ואח׳ ; בש״א 4868/13 אלדן תחבורה בע״מ ואח׳ נ׳ לב ואח׳ ). העובדה שבקשת האיחוד הוגשה בשלב התדיינות מאוחר, אף היא מהווה שיקול שמטה את כף המאזניים נגד האיחוד המבוקש. היענות לבקשות כאלה פותחת פתח למהלכים אסטרטגיים לא כשרים הבאים לסרבל את ההתדיינות ולפגוע בעשיית הצדק.

7.

הרחקת התובע מקו הסיום של ההתדיינות, גם היא מהווה טעם שלא להיענות לבקשת האיחוד. נטלים ועלויות שבהם נושא תובע פרטי (הלא מוסדי) עולים, ברגיל, על אלו של הנתבע. המסגרת הקיימת של עילות תביעה והגנות מחלקת את הנטלים והעלויות הללו באופן בלתי שוויוני. במסגרת זו, התובע לא יזכה לסעד המבוקש על-ידו אלא אם יפריך כל אחת מטענות ההגנה החלופיות שהנתבע בוחר להעלות, ואילו לנתבע די בטענה מוצלחת אחת בלבד. עינוי הדין ממנו סובל הנתבע אשר נאלץ להתגונן מפני תביעת סרק, אף הוא קטן בהרבה מעינוי הדין שפוקד את התובע אשר מבקש לקבל פיצוי כספי או סעד אחר כדי לתקן את המחסור שנגרם לו על-ידי מעשה עוולה או הפרת התחייבות. במקרה של נתבע, מדובר בחשש מפני הפסד בלתי מוצדק בהתדיינות ובחוסר ביטחון כלכלי הנובע מכך, הא ותו לא, בעוד שבמקרה של תובע הראוי לסעד מדובר בחשש מפני הפסד בלתי מוצדק בהתדיינות, באי-ביטחון כלכלי וכן במחסור אמתי ומתמשך שאינו זוכה לתיקון המיוחל והמתחייב על-פי הדין. ראו

Gideon Parchomovsky & Alex Stein, Empowering Individual Plaintiffs ,

102 Cornell

L. Rev . 1319, 1326-29, 1355 (2017) . החלטות בתי-המשפט בעניינים שבסדרי-הדין חייבות אפוא לתת את הדעת לחוסר השוויון האמור ולתקנו, כל אימת שהדבר נתון לשיקול דעתם, כמו במקרה של תקנה 7 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ״ד-1984.

8.

במקרה דנן, סבורני כי לאחר שתביעת הנזיקין של הפצות עברה כברת דרך והתקרבה אל קו הסיום, יש לתת משקל רב לרצונה של תובעת זו לסיים את ההתדיינות ולקבל את הסעד הכספי שתבעה, אם תימצא זכאית לאותו סעד. היתרונות שבאיחוד הדיונים אינם שקולים נגד האינטרס הלגיטימי של הפצות שלא להגדיל את עלויות ההתדיינות שלה ולא להעצים את עינוי הדין.

9.

יתרונות אשר עשויים לצמוח מאיחוד הדיון בשתי התביעות, אף הם רחוקים מלהיות מוכחים.

מנורה טוענת, כי מדובר בתביעות אשר מעלות שאלות עובדתיות ומשפטיות זהות שבהן ניתן להכריע במאוחד, אך אין בידי לקבל טענה זו. כפי שכבר ציינתי, דמי הנזק הנתבעים מלהבות בכל אחת מהתביעות אינם חופפים אלו את אלו. תביעת הנזיקין של הפצות מתייחסת לנזקים שמנורה לא כיסתה. תביעת השיבוב של מנורה נסובה על הנזקים שכוסו על ידה ולעניינם היא נכנסה לנעלי הפצות בכל הקשור לזכאות לפיצויים. יתרה מכך: חוסר זהות בין דמי הנזק הנתבעים מלהבות בשתי התביעות איננו עניין עובדתי גרידא. מדובר בנזקים שמעוררים שאלות משפטיות בלתי זהות בעניינים של סיבתיות וריחוק הנזק (שמטעמים מובנים אמנע מלהיכנס לפרטיהן). האחדת הדיון בסוגיות אלו לא תביא אפוא תועלת ממשית לצדדים ולמערכת בתי המשפט.

10.

התביעות שבהן עסקינן חופפות זו את זו רק בשאלת האחריות לנזקים, אך חפיפה זו איננה מצדיקה את איחוד הדיון. אחריות להבות לנזקים כאמור תיקבע (בין היתר) על בסיס הכלל ״הדבר מדבר בעד עצמו״ וחזקת הרשלנות שהוא מעמיד לזכות התובעים (כאמור בסעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], שבעניינו ראו א׳ פורת, נזיקין

– כרך א׳

(נבו, התשע״ג) 276-286).

הכלל הזה הוחל על נפילות ציוד וחפצים כבדים כבר ביום היוולדו, ראו Byrne v. Boadle, 159 Eng. Rep. 299 (1863) , ומעלותיו כוללות אחידות, פשטות ועקביות ביישומה של דוקטרינת הרשלנות על ידי בתי משפט שונים. ראו

Ariel Porat & Alex Stein, Tort Liability Under Uncertainty

84-100

(2001) . בתי המשפט בפניהם מתבררות התביעות לא יתקשו להחיל את הכלל על התאונה. התחזית שבתי משפט אלו יגיעו לממצאים סותרים בעניין הרשלנות המיוחסת ללהבות נראית לי על כן רחוקה מן המציאות, ואין בה כדי להצדיק את איחוד הדיונים המבוקש.

11.

מטעמים אלו, אני דוחה את הבקשה ומחייב את המבקשת, מנורה מבטחים ביטוח בע״מ, לשלם למשיבה 2, א.ד. הפצות בע״מ, את הוצאות ההליך בסך של 2,000 ₪ בצירוף מע״מ.